ת"א 32154-10-18

תקציר

התובעת, עיריית תל אביב-יפו, תובעת לפנות את הנתבעים ממתחם מקרקעין בו התגוררו שנים רבות. הנתבעים טוענים כי התביעה קצובה בזמן, דבר שבית המשפט דוחה, שכן הסכם הפשרה המזכה את התובעת בפינוי הנתבעים אינו בטל. בית המשפט פוסק לטובת תביעת התובע לפינוי מהמתחם, שכן שינוי ייעוד הקרקע מהווה שינוי בהסכם הפשרה, והתובע זקוק לקרקע לצרכי ציבור. התובעת זכאית גם לפנות את הנתבעים מהשטח הנוסף, שכן אין להם זכויות בו. הנתבעים מודעים לכך שהסכם הפשרה אינו חל על תחום זה. בית המשפט מורה לנתבעים לפנות את כל החלקה ולהחזירה לחזקת התובע, אך פוסק להם פיצוי בסך 46,150,000 ₪, בהתאם להסכם הפשרה. סכום זה ישולם בגין פינוי ה"נכס" כהגדרתו בהסכם. בית המשפט קובע את השטח שיש לפצות עליו, שהוא 887.5 מ"ר, וקובע את שווי הבעלות על 57,687,500 שקל. מעמדם של הנתבעים השתנה והם כיום דיירים מוגנים, ולכן על התובע לפצותם על פי חוק הגנת הדייר. בית המשפט מסרב להעניק לנתבעים סעד הוגן ומורה לכל צד לשאת בהוצאותיו, בשל ההפרש המשמעותי בין הפיצוי שנפסק לבין דרישות הצדדים.