ע"א 1503/00

תקציר

המערערים טענו כי הערבות עליה חתמו עם הבנק המשיב מוגבלת לחשבון ספציפי של החברה אותה הם ערבו, וכי הבנק לא הוכיח אחרת. עוד טענו כי ראש ההוצאה לפועל שגה בכך שלא שמע את טענתם כי החוב נפרע, וכי החוק מחייב את הבנק להוכיח אחרת. זאת ועוד, טענו המערערים כי לא היה חוב הקושר את המערערת השנייה לבנק, ולכן לבנק אין זכות לממש את זכויותיה בדירת המגורים. הבנק, לעומת זאת, טען כי הערבות רחבה ואינה מוגבלת לחשבון ספציפי, וכי החותמת על הערבות היא לשימוש פנימי ולא שינה זאת. עוד טען הבנק כי ללשכת ההוצאה לפועל סמכות להעלות את שאלת סמכותה בנושא, וכי הקלה במימוש שעבודים היא אינטרס ציבורי. בית המשפט מצא כי המערערים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם באשר לתביעת הפירעון, וכי הערבות אינה מוגבלת לחשבון ספציפי. עוד קבע בית המשפט כי המערערת השנייה אינה יכולה לתבוע זכויות בדירה, שכן שני המערערים משכנו אותה וחתמו על שטר המשכון. בית המשפט דחה את הטענה כי החלטת ראש ההוצאה לפועל פוגעת בצדק הטבעי, וקבע כי למשרד סמכות לדון בתביעה, וכי האינטרס הציבורי תומך בזכותו של הבנק לגבות את חובו. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את המערערים לשלם את הוצאות המשפט של הבנק.