ע"א 591/81

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון נסוב סביב חובתו של המערער לשלם מזונות לבתו מנישואים קודמים. המערער טען כי הגדלת דמי המזונות כאמור אינה מוצדקת ללא שינוי נסיבות, כפי שהוסכם בעבר בבית דין רבני במסגרת הליך הגירושין. עוד טען כי מצבו הכלכלי השתנה בעקבות נישואיו מחדש והולדת ילד נוסף. בית המשפט קבע כי זכותו העצמאית של הילד לתבוע מזונות נפרדת מהסכם הגירושין של ההורים, והדגיש כי ניתן להתייחס לצרכי הילד בבית המשפט ללא קשר להסכמי הורות קודמים. חובת האב לספק את צרכיו החיוניים של ילדו נאכפת בחוק עד גיל שש, ויכולה להתארך מעבר לגיל זה בתנאים מסוימים. תקנת הרבנות הראשית העלתה את גיל החובה הכפויה לחמש-עשרה, גם כאשר האב אינו מוגדר כאמיד, תוך הדגשת המחויבות לדאוג לסיפוק צרכיו הבסיסיים של הילד. בנוסף, בחן בית המשפט את תחולתו של סעיף 3א לתיקון דיני המשפחה (מזונות), הקובע כי שני ההורים חייבים במזונות הילד באופן יחסי להכנסתם הפנויה. הכנסות האם ואחריותם הכלכלית של שני ההורים נבחנו על מנת להבטיח חלוקה הוגנת של הנטל. בסופו של דבר, בית המשפט התאים את חובת המזונות של האב לסכום שוויוני יותר, בהתחשב בהכנסות ובהוצאות של שני ההורים. ההחלטה משקפת את המורכבות של איזון בין הדין האישי, חובות צדקה ותיקוני חקיקה בקביעת מזונות ילדים הוגנים.