תמ"ש 22190/09

תקציר

התובעת, שהיא יהודייה, הגישה תביעה נגד בעלה, הנתבע, גם הוא יהודי, למזונות ומזונות שלושת ילדיהם הקטינים, ולסעד הצהרתי בדבר זכויותיה הרכושיות בנכסים שונים שנצברו במהלך חיי הנישואין שלהם. בני הזוג חתמו על הסכם ממון לפני נישואיהם בשנת 1996, בו נכתב כי התובע ידע שהנתבע ירש את מרבית נכסי הוריו ולא תהיה לה כל טענה כלפיהם. עוד צוין בהסכם כי נכסים הרשומים על שם הנתבע הינם פיקדונות או נאמנויות עבור בני משפחה אחרים ולכן לא יחולקו בין בני הזוג. התובעת לא ציינה את הסכם הממון בכתבי הטענות שלה ולא ניסתה לתקן את כתב התביעה. השופטת ציינה כשלים פרוצדורליים מצד התובעת, לרבות אי מסירת טענותיה לנתבעת במועד והחמצת מועדים להגשת תצהירים. השופט הורה לנאשמים לשלם 3900 ₪ בחודש עבור מזונות שלושת ילדיהם עד שכל אחד מהם יגיע לגיל 18 או יסיים תיכון. בנוסף, חויב הנתבע בהוצאות משק הבית, הוצאות רפואיות, דמי חינוך והוצאות נוספות עבור הילדים, כגון חוגים ומחנות, שייקבעו בהמשך. לתובעת לא נפסקו מזונות נוספים, למעט מחצית מהוצאותיה הרפואיות החריגות. באשר לזכויות הרכושיות, קבעה השופטת כי בית המגורים, שנבנה במהלך הנישואין על קרקע שירש הנתבע, צריך להתחלק שווה בשווה בין בני הזוג למרות שרוב מימונו מגיע מנכסי הנתבע בירושה או מכספי טרום הנישואין. זאת, מתוך הנחה כי בית המגורים נבנה במאמץ משותף, המהווה נכס מרכזי של המשפחה. עם זאת, השופטת קבעה כי לתובע לא היו זכויות ברכב הרשום על שם הנתבע או כספים הרשומים על שמם, בהתאם להסכם הממון. כמו כן מינתה השופטת שמאי שיעריך את שווי בית המגורים ויקבע את חלקו של התובע, אותו חויב הנתבע לשלם תוך 90 יום. לבסוף, השופט לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים בשל מחדליו הפרוצדורליים של התובע.