ע"א 494/70

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך צוואות בישראל הנובע מצוואתו של המנוח משה חיים נירנברג. הצוואה הותירה את הבן, המערער, עם סכום זעום של 5 ל"י, בעוד עיקר עזבונו של נירנברג, לרבות מניות של שתי חברות פרטיות, הוריש לנהנים אחרים. המערערת טענה כי החברות אינן אלא שלד שנועד לעקוף את האיסור שהיה קיים אז להוריש רכוש מסוג מירי וביקשה מבית המשפט "להרים מסך" ולהכיר במנוח כבעל המניות היחיד בשתי החברות. לפיכך, יש להעביר את נכסי מירי הרשומים על שם החברות ליורשי המנוח. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. פסק הדין אישר מחדש את עקרון האישיות התאגידית, והדגיש כי קיומה של חברה נבדל משפטית מבעלי מניותיה, והוא נוצר ומתפרק על פי הליכים משפטיים שנקבעו. צמצום מספר החברים מתחת למינימום הנדרש אינו משפיע על קיומה המשפטי של החברה. יתר על כן, השופטים הסכימו כי "הרמת מסך" על גופים תאגידיים היא אמצעי חריג, הננקט בדרך כלל במקרים של מרמה או פגיעה באינטרס הציבורי, שאינו ישים בתרחיש זה. פסק הדין שיקף גם את אופיו המיושן של האיסור להוריש קרקעות מסוג מירי, שהוקל על ידי בתי המשפט בפסקי דין קודמים. מגמה זו התחזקה עם ביטולו של האיסור האמור בשנת 1965. השופטים הדגישו את הצורך להכיר במעמדם המשפטי הנפרד של התאגידים, והזהירו מפני "הרמת מסך" חסרת הבחנה. בנוסף, פסק הדין התייחס לתקדימים אנגליים, לרבות פרשת סלומון המפורסמת, שהדגישה את עצמאותו של תאגיד מבעלי השליטה בו. בהחלטה פה אחד דחה בית המשפט העליון את הערעור, תוך חיזוק הסטטוס קוו המשפטי והדגשת הנסיבות המצומצמות שבהן יתערב בית המשפט במבנים תאגידיים. המערערת חויבה לשאת בהוצאות הערעור עבור כל אחד מהמשיבים.