עע"מ 70929-12-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים המרכזיים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק הדין בעע"מ 70929-12-25** **רקע:** הערעור הוגש על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: "בית המשפט המנהלי") אשר מחק על הסף את עתירת המערער, בועז חיון, מחמת חוסר סמכות עניינית. הרקע לעתירה היה ביצוע עבודות בניית חניון על ידי המשיבה, המועצה המקומית כפר שמריהו. המערער חשש שהעבודות פוגעות בחורש טבעי, ומשלא קיבל מענה מהמועצה, עתר לבית המשפט המנהלי בבקשה לצו שיפוטי להפסקת העבודות, בהתאם לסעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). **ההחלטה קמא (בית המשפט המנהלי):** בית המשפט המנהלי קבע כי הסמכות העניינית לדון בסעד המבוקש נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, וזאת בהתבסס על סעיפים 236 ו-234(ג) לחוק התכנון והבניה. בית המשפט אף סירב לאפשר למערער לתקן את העתירה, בטענה שגם בתיקון, הסעד המבוקש אינו בסמכותו. **טענות המערער בערעור:** 1. **שגגה בקביעת חוסר סמכות עניינית:** לטענת המערער, העתירה לא כוונה רק למתן סעד מכוח סעיף 236, אלא גם לבחינת שיקול הדעת המנהלי של המשיבה מכוח סעיף 145 לחוק התכנון והבניה (הקובע אילו עבודות דורשות היתר). 2. **סירוב לתקן את כתב העתירה:** המערער טען כי בית המשפט שגה בכך שלא אפשר לו לתקן את כתב העתירה, הן על ידי הוספת משיבים, הן על ידי שינוי הסעד. 3. **פסיקת הוצאות גבוהות:** המערער טען כי פסיקת הוצאות בסך 15,000 ₪ "על הרף הגבוה" הייתה שגויה, וכי בית המשפט גיבש עליו דעה שלילית ובלתי עניינית. **הכרעת בית המשפט העליון (המשנה לנשיא נעם סולברג):** בית המשפט העליון דחה את הערעור ללא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. **נימוקים לדחיית הערעור:** 1. **פרשנות סעיף 236 לחוק התכנון והבניה:** * **עקרון משפטי:** בית המשפט העליון הדגיש כי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה אינו מאפשר אכיפה "פרטית" של דיני התכנון והבניה. * **חידוש/הבהרה:** נקבע כי "תובע" בסעיף זה מתייחס לתובע מטעם המדינה, כהגדרתו בחוק סדר הדין הפלילי. כלומר, אזרח פרטי אינו יכול ליזום הליך מכוח סעיף זה. די בכך, לדעת בית המשפט, כדי לדחות את העתירה על הסף. 2. **היעדר סמכות עניינית של בית המשפט המנהלי:** * **עקרון משפטי:** סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מוגדרת בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תשס"א-2000. * **החלה על המקרה:** בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המנהלי כי הוא נעדר סמכות עניינית. סעיף 236 לחוק התכנון והבניה מפנה ל"בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג)". סעיף זה כולל בתי משפט הדנים בהליך פלילי, בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי, אך **אינו** כולל את בית המשפט לעניינים מנהליים. * **פרשנות נוספת:** בית המשפט העליון בחן גם את טענת המערער כי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, בצירוף פרט 10(א) לתוספת הראשונה, מקנים לו סמכות. נקבע כי סעיפים אלו מסמיכים את בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני תכנון ובניה **למעט** לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. מכיוון שסעיף 236 נמנה על פרק י', הוא הוחרג במפורש מסמכותו. 3. **התייחסות לטענה בדבר סעיף 145 לחוק התכנון והבניה:** * **עקרון משפטי:** בית המשפט בחן את הטענה כי העתירה התבססה גם על סעיף 145 לחוק. * **החלה על המקרה:** בית המשפט קבע כי קריאת כתב העתירה מעלה בבירור שהסעדים שהתבקשו היו "צו הפסקה שיפוטי" ו"צו ארעי". אין מדובר בסעדים הקשורים לסעיף 145. לפיכך, גם טענה זו נדחתה. 4. **התייחסות לאזכור בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ:** * **עקרון משפטי:** בית המשפט העליון הזכיר את הלכת יעקובוביץ, הקובעת כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לבחון שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה, לשם אכיפה או אי-אכיפה. * **החלה על המקרה:** נקבע כי בענייננו, המערער לא ביקש לבחון את שימוש המשיבה בסמכויותיה לאכיפת חוק התכנון והבניה, אלא אך ורק סעד של הפסקת עבודות. לכן, הלכת יעקובוביץ אינה רלוונטית. 5. **התייחסות לסירוב לתקן את כתב העתירה:** * **עקרון משפטי:** עניינים הנוגעים לתיקון כתבי טענות מסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור לא תתערב בכך אלא במקרים חריגים. * **החלה על המקרה:** בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המנהלי. הודגש כי הוספת משיבים אינה פותרת את בעיית הסמכות העניינית. לגבי שינוי הסעד, המערער לא הציג סעד קונקרטי אחר, ולכן קשה לראות בבקשתו משום בקשה לתיקון בהיבט זה. 6. **התייחסות לפסיקת הוצאות:** * **עקרון משפטי:** ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות אלא במקרים "נדירים וקיצוניים". * **החלה על המקרה:** בית המשפט העליון קבע כי אף שההוצאות לא היו "על הצד הנמוך", הן בגדר שיקול דעתה הלגיטימי של הערכאה הדיונית, והמערער לא הוכיח כי הן חורגות מהסכומים המקובלים. 7. **התייחסות לטענה על "גיבוש דעה שלילית":** * **עקרון משפטי:** על בית המשפט מוטלת החובה לנהל את הדיון באופן ענייני ומכבד. * **החלה על המקרה:** בית המשפט העליון בחן את הפרוטוקול וקבע כי פניית בית המשפט למערער הייתה מכבדת, והציעה דרכים חלופיות לתרום לציבור. לא נמצא פגם המצדיק התערבות. **חידושים משפטיים/הדגשים מרכזיים:** * **פרשנות מצמצמת של סעיף 236 לחוק התכנון והבניה:** הדגש המשמעותי ביותר בפסק הדין הוא כי סעיף 236 אינו כלי לאכיפה "פרטית" בידי אזרחים, אלא מיועד לתובעים מטעם המדינה. הדבר מצמצם באופן דרמטי את האפשרויות הפרטניות לפעולה מכוח הסעיף. * **הבחנה ברורה בין סמכויות בתי המשפט:** פסק הדין מחדד את ההבחנה בין סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים לבין סמכויות של בתי משפט אחרים (לעניינים מקומיים, פליליים) בהקשר של דיני תכנון ובניה. הדבר נובע מהוראות חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, אשר מציב גבולות ברורים לסמכות זו, ובפרט מוציא ממנה את סעיפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. * **חשיבות הניסוח המדויק של הסעד בכתב העתירה:** פסק הדין מדגיש כי בית המשפט המנהלי יבחן את הסעד שהתבקש בפועל בכתב העתירה, ולא יקבל טענות בדיעבד על כוונות שונות או על סעיפים אחרים שלא התבקש סעד מכוחם. * **אי-התערבות בשיקול דעת הערכאה הדיונית:** פסק הדין חוזר על הכלל בדבר אי-התערבות בהחלטות הנוגעות לתיקון כתבי טענות ופסיקת הוצאות, אלא במקרים קיצוניים. **סיכום:** בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המנהלי לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. הנימוק המרכזי לביסוס החלטה זו הוא פרשנותו המצמצמת של סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, הקובעת כי הוא אינו מאפשר אכיפה פרטית, וכן החלוקה הברורה של סמכויות בין בית המשפט לעניינים מנהליים לבין בתי משפט אחרים בהתאם לחוקים הרלוונטיים. טענות נוספות של המערער, בנוגע לאפשרות לתקן את העתירה ולפסיקת ההוצאות, נדחו אף הן בהתאם לעקרונות משפטיים מקובלים.