ת"צ 3363-02-11

תקציר

המקרה סובב סביב טכנאי מעליות שמשתמש ברכב שסופק על ידי החברה הן לעבודה והן לנסיעות אישיות. לטענת התובעת, השיטה הנוכחית לחישוב השווי החייב במס של השימוש ברכב החברה אינה הוגנת משום שהיא מתעלמת מדפוס השימוש ברכב לטובת המעסיק. התובעת מבקשת לבטל את התקנות הקיימות, בטענה כי ההכנסה המיוחסת מרכב החברה גבוהה משמעותית מהתועלת המופקת ממנו בפועל. עוד טוען התובע כי אופי עבודתו משמעו שהמעסיק הוא הנהנה העיקרי מהרכב, ועל כן שיטת המיסוי הנוכחית היא??. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי התקנות הנוכחיות מקרבות ביעילות את שווי השימוש ברכב, וההוצאות הקבועות המיוחסות לעובד מייצגות את החיסכון מאי הצורך לרכוש או להחכיר רכב אישי. עוד מדגישה הנתבעת כי התקנות נועדו לכמת את התועלת לעובד ולא את העלות למעסיק. יתר על כן, מאחר שהפקודה כוללת במפורש את "שווי השימוש ברכב" כמקור הכנסה חייב, אין צורך לקבוע מי הנהנה העיקרי לפי פסיקות קודמות. בית המשפט מסכים עם טענות הנתבע ודוחה את הבקשה לתביעה ייצוגית. טענות התובע חסרות שחר, ותובענה ייצוגית אינה דרך יעילה או הוגנת לפתרון הסכסוך. עוד מציין בית המשפט כי כל החזר מס יחייב שומות פרטניות עבור כל נישום בשל נסיבות שונות. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית, והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט ואגרות בסך 39,000 ₪.