ת"צ 50397-07-18

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תובענה ייצוגית שהגישו עובדים זרים המועסקים בענף הבניין בישראל, המיוצגים על ידי המבקשים, נגד מספר חברות משאבי אנוש (המשיבות 6-2) אשר קיזזו משכרן "דמי טיפול ארגוני" והעבירו אותן להסתדרות לאומית (המשיבה 1). המבקשים מבקשים להשיב אגרות אלה, בטענה כי הניכויים היו בלתי חוקיים שכן ההסתדרות הלאומית אינה ארגון עובדים החתום על הסכם קיבוצי אותנטי. מנגד, טוענים המשיבים לחוקיות הניכויים, וטוענים כי ההסתדרות הלאומית חתומה על הסכם קיבוצי תקף. המחלוקת המרכזית נוגעת לפרשנות הסכם קיבוצי ספציפי ולפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בתיק קשור. המשיבים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי היא אינה אמיתית ומהווה רק כסות לסכסוך בין ארגוני עובדים. הם גם הטילו ספק באמיתות הייצוג של המבקשים והשתמשו בהוראות חוק כדי לתמוך בעמדתם. עם זאת, בית הדין פסק נגד הדחייה על הסף, וקבע כי למבקשים היו עילות תביעה תקפות על פי החוקים הרלוונטיים. השופטת הדגישה כי לעובדים יש זכות לערער על ניכויים שלא כדין משכרם וכי ניתן לבחון את חוקיות ההסכם הקיבוצי בעקיפין. כמו כן, בית המשפט הביע ספקות לגבי טענות המשיבים, תוך שהוא מציין את העיכוב בטיפול בתביעה ואת השינויים שחלו בענף. בסופו של דבר, החליטה השופטת כי אין לדחות את התביעה בשלב מקדמי זה אלא לאפשר לה להמשיך הלאה, כאשר עניין ההוצאות ייקבע בתום ההליך המשפטי. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של הצדדים ותועבר אליהם.