רע"א 2075/05

תקציר

במקרה שלפנינו, ביקש המבקש רשות ערעור על קבלתו החלקית של בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב בעניין חוב של חברה בערבות המבקש ואחרים. בתחילה חתם המבקש על ערבות מתחדשת לחובות החברה על בסיס הבטחה לכאורה של הבנק כי יהיו שישה ערבים ולא ארבעה. המבקש טען כי יש לבטל את ערבותו משום שהבנק לא קיים הבטחה זו וכן טען כי הבנק התרשל בכך שלא מימש ערבות נפרדת בסך 100,000 דולר. הרשם העניק תחילה למבקש רשות להתגונן על סמך טענות אלה, אך דחה את טענת הרשלנות בשל חוסר פירוט מספק. בערעור הסכים בית המשפט המחוזי שלא להכריע בשלב זה במחלוקת העובדתית בעניין הערבים. עם זאת, היא תיקנה את התוצאה וקבעה כי אם כל התביעות היו תקפות, אחריותו של המבקש הייתה מופחתת באופן מידתי, ולא בטלה לחלוטין. בית המשפט חייב את המבקש להפקיד 2,000,000 ₪ כתנאי להגנה, דבר שלטענת המבקש אינו הוגן, בטענה כי הדבר יפגע בעסקיו וימנע ממנו גישה לבית המשפט, תוך הסתמכות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד טען המבקש כי בית המשפט המחוזי חרג מכך, שכן הרשם כבר שמע ראיות וקבע את ההחלטה. עם זאת, בית המשפט העליון לא מצא עילה לערעור נוסף, והדגיש כי בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים עובדתיים, אלא רק במסקנות משפטיות. יתר על כן, היא אישרה את שיקול הדעת המוקנה לפי תקנה 210 לדרוש תנאים או ערבויות להגנה במקרים שבהם ההגנות חלשות. המבקש לא הצליח להוכיח שאינו יכול לעמוד בתנאים, ולכן בית המשפט לא מצא עילה לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה בסופו של דבר, תוך שימת לב לאיזון בין הגינות ושיקול דעת שיפוטי בהגנות מותנות. בית המשפט ציין נקודות מבט מהדין העברי על אחריות בין ערבים, והגיע למסקנה כי המבקש לא היה ערב גרידא אלא בעל עניין בחברה, דבר שהשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט.