ע"א 420/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך שותפות. המערערת ביקשה לחייב את המשיבים לתת דין וחשבון על השותפות הקיימת ביניהם ולפרק את השותפות ולחלק את נכסיה. המקרה נסב סביב פרשנותו של סעיף 54 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975, המפרט את זכויותיהם וחובותיהם של שותפים כאשר אחד השותפים עוזב או חדל להיות חלק מהשותפות. בית המשפט המחוזי פסק מלכתחילה לטובת המשיבים, בקובעו כי זכויותיו של המערער לפי סעיף 54 בוטלו מחמת שיהוי מוגזם. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע כי דיני השיהוי יכולים לחול על תביעות המבוססות על סעיף 54, המבחין בין חוזה שותפות שלא בוצע לבין שותפות קיימת. בעוד שטענת שיהוי יכולה להיטען בראשון, שותף בשותפות קיימת אינו יכול לאבד את זכויותיו עקב שיהוי אלא אם כן יש ראיות ברורות לוויתור או נטישה מוחלטת. במקרה דנן, זכויותיו של המערער לפי סעיף 54 לא אבדו, שכן עצם ההסתלקות מהעסק אינה מהווה ויתור על זכויותיו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. פסק הדין התקבל פה אחד בין השופטים, והמשיבים חויבו לכסות את הוצאות המערער בשתי הערכאות, בסך 2,000 ליש"ט.