ר"ע 618/85

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע לתוקפה של תקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשכ"ו-1966, הפוטרת חגיגות מסוימות מאיסורי גרימת רעש. המבקש טען כי התקנה לא הותקנה מכוח הסעיף המתאים בחוק למניעת מפגעים, קרי סעיף 16, המאפשר פטור מהוראות החוק. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי יש לבחון את הרשות הרגולטורית על בסיס הסמכויות בפועל שהוענקו על ידי המחוקק, ולא רק על בסיס ההגדרה הרגולטורית. סעיפים 5, 7 ו-18 לחוק למניעת מפגעים מסמיכים להתקין תקנות המגדירות רעש ומונעות אותו, ותקנה 3 נופלת בגדר סעיפים אלה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי ההבחנה של התקנה בין שעות שונות ביום לבין מקורות רעש, לרבות הפטור לחגיגות מסוימות המפורטות בתקנה 3(ב), מהווה יישום מעשי של הוראות החוק. לפיכך, הרגולציה אינה אולטרה ווירס. באשר לסוגיית ההוצאות, ציין בית המשפט כי הקווים המנחים לערעור על הוצאות משפט צריכים להתבסס על תקדימים מבוססים של בית המשפט העליון, המתמקדים לגופו של עניין, ולא בסכום הכספי. במקרה זה, לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהכללים הרגילים, וגם בקשת רשות ערעור על החלטת ההוצאות נדחתה. כתוצאה מכך, חויב המבקש לשאת בהוצאות המשיב, צמודות למועד התשלום בפועל ומחושבות בסך של 1,500,000 ₪, כולל ריבית. החלטת בית המשפט העליון חיזקה את תוקפן של התקנות ונתנה בהירות לגבי הבסיס המשפטי לאמצעי בקרת רעש והפטורים מהם. לפסיקה מקיפה זו היו השלכות משמעותיות על המשפט הסביבתי ועל פרשנות סמכויות רגולטוריות.