ע"מ 10304-07-14

תקציר

המערערת, חברת נדל"ן, רכשה בשנת 2006 את הזכויות בבניין בתל אביב, שכלל דירות מגורים ויחידות מסחריות שהושכרו. שלוש שנים לאחר מכן מכרה החברה את זכויותיה. לא הייתה מחלוקת כי מכירת היחידות המסחריות הייתה כרוכה בחבות במס ערך מוסף. עם זאת, המערערת טענה כי מכירת דירות מגורים צריכה להיות פטורה ממס לפי סעיף 31(4) לחוק מס ערך מוסף, שכן הדירות הושכרו למגורים ועסקאות אלה היו פטורות ממס. המשיב, לעומת זאת, טען כי המערערת יכלה לנכות מס תשומות על רכישת הדירות ולכן סעיף 31(4) לא חל. השופטת פתחה בסיכום הוראות הדין הרלוונטיות והעובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. לאחר מכן, בחן השופט את הרקע העובדתי ומצא כי כוונתו העיקרית של המערער ברכישת הנכס הייתה לפנות את הדיירים, להרוס את הבניין ולבנות ולמכור בניין חדש. עוד ציינה השופטת כי המערערת המשיכה להשכיר את הדירות בתקופת בעלותה ואף חידשה חלק מהסכמי השכירות. השופט עמד על העקרונות המסדירים את פרשנות הוראות הדין הרלוונטיות והגיע למסקנה כי השימוש שעשתה המערערת בנכס לצורכי השכרה לא היה זמני או מקרי. תחת זאת, מדובר בשימוש משמעותי ודומיננטי, שיש להתחשב בו בעת קביעת ההפרשה של ניכוי מס תשומות ותחולתו של סעיף 31(4). השופט הדגיש כי גישת רשות המסים צריכה להיות עקבית בשני המצבים. לאחר בחינת מכלול הנסיבות, קבע השופט כי המערערת לא יכלה לנכות מס תשומות בעת הרכישה. לפיכך, מכירת דירות המגורים בשנת 2009 הייתה פטורה ממס לפי סעיף 31(4). לבסוף, התייחס השופט לטענתו החלופית של המערער בדבר היעדר הנמקה בהחלטת המשיב בהתנגדות. השופט מצא את ההחלטה לוקה בחסר, אך לא ביטל אותה מאחר שלא נגעה לסוגיה המהותית. משכך, קיבל השופט את הערעור, פטר את מכירת דירות המגורים ממס והורה למשיב לשלם למערערת הוצאות משפט.