ת"א 1387/06

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על חלקת קרקע, שהייתה במקור בבעלותו של התובע, אשר נמכרה והוחכרה בחלקה לצד שלישי, והותירה את התובעת עם שני חלקים נפרדים בקרקע (מגרשים א' ו-ב'). מגרש ב' נמכר מאוחר יותר לחברה, ואילו מחלקת עבודות ציבוריות הפקיעה חלקים משני המגרשים לצורך הרחבת כבישים בשנים 1982 ו-1994. הקרקע שהופקעה ממגרש א' לא שימשה למטרה הציבורית שיועדה לה ובהמשך נמסרה על ידי מחלקת עבודות ציבוריות לחברה לצורך הקמת מסעדה, שהייתה כרוכה בהעתקת מבנה המסעדה ממגרש ב' לחלק המופקע של מגרש א'. התובע טען כי הקרקע הופקעה כדין אך יש להחזירה, שכן היא אינה נחוצה למטרה ציבורית, ואילו מחלקת עבודות ציבוריות טענה כי התביעה התיישנה. השופט הסכים עם האחרון, וציין כי התביעה הוגשה מאוחר מדי, והתובע לא פעל מיד לאחר מסירת הקרקע לחברה. זאת ועוד, השופט קבע כי התביעה לסעד הצהרתי, המבקשת לבטל את ההפקעה, היא מנהלית במהותה ומן הראוי היה להקדים אותה, וגם התביעה החלופית לפיצוי כספי התיישנה, לאחר שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. עם זאת, השופט קיבל את תביעת התובע לפיצויי הפקעה בגין ההפקעה משנת 1994, והורה למחלקת עבודות ציבוריות לשלם לתובע 19,242 דולר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, עבור שווי הקרקע בעת ההפקעה. השופט דחה גם את תביעת התובע להחזר הוצאות הקשורות לתביעה קודמת, וקבע כי יש להעלות טענות כאלה במסגרת ההליך המקורי. ככלל, השופט פסק לטובת מחלקת עבודות ציבוריות ונגד התובע, אם כי הוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.