עב"ל 18242-09-20

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט האם קיים קשר סיבתי בין אירוע מוחי של המערערת לבין המאמץ הפיזי שלה בעבודה כדי לסווגו כ"פגיעה בעבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי. שלושה מומחים רפואיים עצמאיים הגיעו למסקנה כי אין קשר סיבתי. הם הבחינו בין שבץ איסכמי, ממנו סבל המערער, לבין שבץ דימומי, שניתן לקשור אותו למאמץ גופני אינטנסיבי. המומחים הצביעו על גורמי הסיכון הקיימים של המערער ועל פער של 24 שעות בין המאמץ לשבץ, והדגישו עוד יותר את היעדר הסיבתיות. בית המשפט הדגיש כי לחוות דעת רפואיות כאלה משקל משמעותי והן מתבטלות רק בהצדקה חריגה. על אף שהמערערת הפנתה לאסכולה התומכת בקשר סיבתי כזה, היא לא סיפקה חוות דעת רפואית תומכת והסתמכה על פסיקה אזורית, שבית המשפט מצא כי אין בה די כדי לבסס תקדים רחב. היא גם הזכירה לחץ נפשי כגורם, אבל זה לא היה חלק מהטענה המקורית. המערערת ביקשה למנות מומחה נוסף, אך בית המשפט סירב, בנימוק שלא מצא סיבה משכנעת כאשר שלושה מומחים לא מצאו קשר סיבתי. בסופו של דבר, הערעור נדחה, שכן לא ניתן היה להכיר באירוע כפגיעה בעבודה על פי אמות המידה החוקיות, ולא חויבו בהוצאות. פסק הדין משקף בחינה מעמיקה של חוות דעת רפואיות של מומחים והנחיות משפטיות קיימות בנוגע לפגיעות בעבודה.