ע"א 1750/90

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער למימוש צוואת אביו המנוח, שהיטיבה איתו על העיזבון כולו. פסק הדין התמקד בטענות להשפעה בלתי הוגנת, נוכח תלותו המוחלטת של המנוח במערער, אחד מילדיו, בעת עריכת הצוואה. בית המשפט מצא כי כאשר הנסיבות מצביעות על תלות עמוקה, מתעוררת ההנחה כי כל פעולה לטובת העדפה עשויה לנבוע מהשפעה בלתי הוגנת, אלא אם כן היא מופרכת. משכך, נטל ההוכחה עבר למערערת להוכיח כי הצוואה נעשתה באופן עצמאי. למרות מאמציו של המערער, השתכנע בית המשפט מעדויות וראיות המצביעות על יכולתו המופחתת של המנוח והשפעתו הבלתי הוגנת, בעיקר בשל הטיפול המקיף שהעניק המערער, אשר בודד את המנוח מילדיו האחרים. חזקה זו התחזקה נוכח היעדר ייעוץ משפטי עצמאי למנוח בנוגע לצוואה. למרות שבית המשפט ציין מעורבות פוטנציאלית של המערערת בעריכת הצוואה, שעלולה אף היא לפסול אותה, הגורם המכריע נותר ההשפעה הבלתי הוגנת. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור והטיל על המערער הוצאות משפט, בהתאם לפסקי דין קיימים המשקפים תלות וסוגיות השפעה דומות. כל שלושת השופטים הסכימו עם הרציונל של השופט בך, ובכך סיכמו סופית את ההחלטה לדחות את הערעור.