בג"צ 5040/17

תקציר

לאחר נישואין ממושכים, הגיש המשיב בקשה לגירושין מהעותרת. מה שבא לאחר מכן היה מאבק משפטי ארוך על חלוקת הרכוש. העותר טען כי הייתה כוונה משותפת להחזיק בנכס במשותף, בעוד שהמשיב טען לבעלות בלעדית. התיק נדון בבית דין רבני אזורי, אשר פסק לעותר פיצוי בגובה 20% מעלות בניית הבית. העותר ערער על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, אשר החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון חוזר במשפט האזרחי. הרכב חדש של שופטים בבית המשפט המחוזי קבע כי הנכס הוא בבעלותו הבלעדית של המשיב, וכפשרה העניק לעותר בעלות מלאה בנכס אחר שיש לו עניין בו. העותר ערער על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, שקיבל חלקית את ערעורו ביחס לתרומתו להשבחת הנכס. דעת הרוב פסקה לו חלק מעליית הערך של הנכס והפחיתה את דמי השימוש שהיה עליו לשלם למשיב. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבג"ץ, בטענה כי בתי הדין הרבניים לא פעלו על פי הדין הכללי, ובמקום זאת ביססו את החלטותיהם על עקרונות הדין הדתי. עוד טען, כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בנוגע לרכושו של המשיב במקום אחר, וקיבל את החלטתו מבלי לשמוע את חומר הראיות מחדש. המשיב, מנגד, האשים את העותרת בהסתרת רכוש ובעיכוב הליכי הגירושין. היועץ המשפטי לשיפוט רבני והיועץ המשפטי לממשלה המליצו שניהם לדחות את העתירה, בטענה כי בתי הדין האזוריים והרבניים אכן פעלו על פי הדין האזרחי, וכי טענות העותר עולות כדי ערעור על ממצאים עובדתיים, שאינם ראויים לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק. בג"ץ דחה את העתירה על הסף. בית המשפט קבע כי טענות העותר הן ערעוריות בלבד ואינן מצדיקות התערבות. עוד קבע בית המשפט כי בתי הדין הרבניים אכן החילו את הדין האזרחי, וכי בית הדין האזורי פעל על פי ההליכים הנדרשים. לבסוף, הורה בג"ץ לעותר לכסות את הוצאותיו והוצאותיו המשפטיות של המשיב.