ת"א 13229-11-09

תקציר

פירסט אינטרנשיונל ישראל בע"מ הגישה תביעה כספית נגד בנק בו נוהלה מחצית מפעילותה הפיננסית, בדרישה לסך של 6,264,320 ש"ח בגין קיזוז והשבה, שהבנק גבה לכאורה בריבית יתר על חשבון החברה. הבנק החליט לדחות את התביעה בנימוק שהיא אסורה על פי חוק. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם חלים חריגים כלשהם לחוק ההתיישנות כך שהתביעה לא התיישנה. בית המשפט מצא כי אף אחד מהחריגים לא חל. ראשית, התובעת טענה כי תביעתה נופלת תחת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, המתייחס לקיזוז ולתביעות שכנגד. בית המשפט קבע, כי מאחר שהתביעה הנוכחית לא הוגשה במסגרת הליך התביעה המקורי, ולא במסגרתו, היא אינה יכולה להוות "תביעה שכנגד" ולכן חריג זה אינו חל. שנית, התובעת טענה כי לא גילתה את העובדות המקימות את עילת התביעה עד למתן חוות דעת מומחה בשנת 2009, ולכן תקופת ההתיישנות צריכה להסתיים ממועד זה. בית המשפט קבע כי מבחן הידע הוא אובייקטיבי, והיה על התובע לדעת את העובדות, במיוחד לאור העובדה שהחברה העסיקה רואה חשבון וביצעה התאמות בנקאיות. בית המשפט מצא כי העובדה שהתובע יזם את חוות דעת המומחה לא היוותה גילוי של עובדות חדשות. לבסוף, טען התובע כי התנהלות הבנק עולה כדי הונאה, ולכן תקופת ההתיישנות צריכה להסתכם ממועד גילוי התרמית. בית המשפט קבע, כי אין בתביעה טענות עובדתיות מספיקות כדי לבסס ממצא של תרמית, ובכל מקרה, מדברי התובע עצמו עולה כי הבנק סבור כי שיטת החישוב ראויה. לפיכך, גם חריג זה נכשל. מאחר שאף אחד מהחריגים לא חל, בית המשפט מצא שהתביעה התיישנה ודחה אותה. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 20,000 ₪.