ר"ע 122/82

תקציר

בתיק משפטי הנוגע למערער, שהורשע בתחילה בינואר 1981 באי הגשת דו"חות הכנסות לשנים 1977 ו-1978, התגלעה סיטואציה מורכבת סביב אי-הגשת הדו"ח לשנת 1979. לאחר ההרשעה הראשונה, שכללה מאסר על תנאי, הואשם המערער שוב בין היתר באי הגשת הדו"ח משנת 1979. בתחילה, בית משפט השלום בירושלים לא הפעיל את המאסר על תנאי, אך בית המשפט המחוזי עשה זאת לאחר שהמדינה ערערה. המערער ביקש רשות ערעור על הפעלה זו, בטענה כי מדובר בעבירה "רגעית" או "נמשכת", וטען כי המעשה העיקרי הושלם לפני גזר הדין הראשוני, ובכך חולק על תחולת המאסר על תנאי. בית המשפט העליון בחן את מהות העבירה לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, וקבע כי מדובר בעבירה "נמשכת" ולא "רגעית", המקיימת חובה מתמשכת עד למימושה. הם דחו את הרעיון שניתן להתייחס לעבירה כאל עבירה "מתחדשת" המתחדשת מדי יום או שניתן לפצל אותה רטרואקטיבית בין לפני ואחרי מועד גזר הדין הראשון כדי להצדיק הפעלת מאסר על תנאי. בית המשפט ציין כי החובה נמשכה מעבר לגזר הדין הראשוני וכי ההגשה המאוחרת של הדו"ח משנת 1979 מהווה עבירה שלמה ומתמשכת. בכך הם הצדיקו את החלת המאסר על תנאי, בהדגישם כי אין מניעה פרוצדורלית להבחין בין השלבים השונים של חובה מתמשכת יחידה. הם אישרו כי הימנעותו של המערער מהגשת הדו"ח לאחר גזר הדין הראשון השלימה את ביצוע העבירה לאחר מתן גזר הדין, דבר המצדיק את הפעלת ההשעיה. לפיכך, הערעור לביטול גזר הדין נדחה, שכן המערער אכן המשיך לבצע את העבירה האמורה גם לאחר פסק הדין הראשוני, דבר המלמד על המשך חובותיו על פי החוק.