ע"מ 15676-01-14

תקציר

החברה המערערת רכשה בניין ברמת גן בשנת 2007, מתוך כוונה לפנות את הדיירים המוגנים, ולבנות קומה נוספת או להרוס את הבניין לצורך בניית קומה חדשה. עם זאת, המבנה הוכרז כנכס לשימור, ובכך סיכל את תוכניותיהם. לאחר שהחזיק בו במשך שנתיים ושמונה חודשים, נמכר הבניין, מה שעורר מחלוקת האם המכירה חייבת במס ערך מוסף (מע"מ). המערערת טענה כי המכירה אינה עסקה עסקית, וגם אם כן, יש לפטור אותה ממע"מ שכן מרבית הבניין הושכר בשיעורים מוגנים. המשיב, לעומת זאת, טען כי מדובר בעסקה עסקית וכי הפטור ממע"מ אינו חל משום שמחיר המכירה כלל זכויות בניה שאינן בשימוש. בית המשפט פסק לטובת המשיב בעניין הראשון, וקבע כי המערערת אכן ניהלה עסקים. חרף הפסקה בפעילות הבנייה של המערערת בשנים 2003-2006, ניסיון העבר של החברה, רישומה השוטף כסוחרת ואופי הרכישה והמכירה של הבניין הצביעו כולם על מיזם עסקי. בעניין השני הסכים בית המשפט עם המערערת כי חל הפטור ממע"מ. מכירת הבניין, לרבות הן השכירות המוגנת והן זכויות הבנייה, נופלת תחת סעיף 31(2) לחוק מס ערך מוסף. בעוד שלדיירים המוגנים לא הייתה טענה ישירה לזכויות הבנייה, בית המשפט קבע כי הפטור חל על המכירה כולה, שכן מעמד הדיירות המוגנת השפיע על ניצול זכויות אלה. המשיב לא הוכיח כי זכויות הבנייה ראויות להתייחסות נפרדת. באשר לסוגיה השלישית קבע בית המשפט כי הפטור שבסעיף 31(4) לחוק, הנוגע למכירת נכס שלא ניתן לנכות בו מס תשומות בעת הרכישה, אינו חל. המשיב טען, כי מס התשומות היה ניתן לניכוי בעת הרכישה משום שכוונת המערערת הייתה להרוס ולבנות מחדש, עסקה החייבת במס. בית המשפט קיבל טענה זו וציין כי השימוש הזמני בנכס להשכרה מהווה מטרד ולא הזדמנות עסקית. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה בסוגיית "העסקה" אך התקבל בעניין הפטור ממע"מ על חלק הבניין המושכר להשכרה. המשיב חויב לחשב את היקף הפטור באופן מידתי. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.