עפס"פ 39518-11-25

תקציר

בטח, הנה ניתוח משפטי מקיף בעברית, המתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי: ערעור על החלטת פסלות שופט – עפ"ס 39518-11-25 נסים סולב נ' מדינת ישראל** **מבוא:** פסק דין זה עוסק בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט יריב בן דוד) לדחות בקשה לפסילת שופט מלדון בתיק פלילי. הערעור מועלה על ידי הנאשם, נסים סולב, אשר טוען כי התקיימו נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט, ולפיכך אין הוא יכול להמשיך ולדון בתיק. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי כבוד הנשיא יצחק עמית, דוחה את הערעור וקובע כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לפסילת שופט. **העובדות הרלוונטיות ומסגרת הדיון:** ההליך המרכזי הינו כתב אישום שהוגש נגד המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג. לאורך ההליכים, הועלו מספר בקשות לפסילת השופט, אשר נדחו כולן. הערעור הנוכחי נוגע להחלטה האחרונה לדחות בקשת פסלות, בה טען המערער מספר טענות מרכזיות: 1. **שינוי סדר הבאת עדים:** המערער טען כי החלטת בית המשפט לזמן עדי תביעה נוספים, ללא זימונם לדיונים קודמים, שינתה את סדר הבאת העדים באופן שהיטיב עם המשיבה והקים חשש למשוא פנים. 2. **התבטאויות השופט:** המערער טען כי התבטאויות של השופט, אשר לא תועדו בפרוטוקול, תרמו לחשש למשוא פנים. 3. **התנהלות המשיבה והחלטות נציבות תלונות הציבור:** המערער הגיש תלונות לנציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, אשר התקבלו בחלקן. המערער טען כי היה על השופט "למתוח ביקורת" על המשיבה ולהורות לה להעביר לו חומרי חקירה, וכי אי-התייחסות השופט להחלטות הנציבות מהווה בסיס לחשש למשוא פנים. 4. **סירוב בית המשפט לעכב הליכים:** המערער טען כי היה על בית המשפט לעכב את הדיון בהליך עד להכרעה בבקשה להעברת מקום הדיון, וכן עד להכרעה בערעור הנוכחי. **העקרונות המשפטיים והחידושים הנידונים:** 1. **אמת המידה לפסילת שופט:** בית המשפט העליון חוזר ומדגיש את אמת המידה הקבועה בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיה פסילת שופט תיעשה רק כאשר מתקיימות נסיבות המקימות **חשש ממשי למשוא פנים**. בית המשפט קובע כי טענות המערער מכוונות בעיקרן כלפי **העשייה השיפוטית עצמה**. נקודה זו מהווה הדגשה של עיקרון יסוד בדיני פסלות שופט – הפעילות השיפוטית, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסלות, אלא במקרים קיצוניים וחריגים בהם ניתן ללמוד ממנה על "נעילת דעתו של המותב" (ראו ע"פ 2054/24 פלוני נ' מדינת ישראל). 2. **מעמד החלטות דיוניות:** בית המשפט העליון מבהיר כי החלטות הנוגעות לניהול ההליך, כגון קביעת סדר הבאת עדים, זימון עדים, או דחיית דיון, הן **החלטות דיוניות מובהקות** המסורות לשיקול דעתו של בית המשפט. החלטות אלו, כשלעצמן, אינן מקימות עילת פסלות (עפס"פ 71020-04-25 זגל נ' מדינת ישראל, עפס"פ 53983-03-25 אלגבי נ' מדינת ישראל, עפס"פ 18085-11-24 סלוטה נ' מדינת ישראל). החידוש כאן הוא בהחלת עיקרון זה באופן נרחב על מגוון טענות המערער, תוך הדגשה כי אין מדובר ב"כשל" שיפוטי המצביע על משוא פנים. 3. **הוראת סעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי:** בית המשפט העליון דוחה את טענת המערער כי היה על השופט לעכב את הדיון עד להכרעה בערעור. הוא מסתמך על סעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המאפשר לשופט להמשיך במשפט גם כאשר בעל דין מודיע על כוונה לערער על החלטת פסלות, ובלבד שיירשמו לכך נימוקים. בית המשפט קובע כי השופט פעל בהתאם להוראה זו ונימק את החלטתו, ולפיכך לא נפל פגם. זהו יישום מפורש של הוראה חוקית המעניקה שיקול דעת לשופט במצבים כאלה, ומטרתו למנוע שימוש בהליכי פסלות ככלי לדחיית הליכים. 4. **מעמד תלונות לנציבות תלונות הציבור:** בית המשפט העליון קובע כי טענות המערער ביחס להתנהלות המשיבה ולהחלטות הנציבות אינן מבססות עילת פסלות. עצם העובדה שהשופט לא "נזף" במשיבה בהתאם לפרשנות המערער להחלטות הנציבות, אינה מצביעה על חשש ממשי למשוא פנים. הנקודה המשפטית החשובה כאן היא שהחלטות הנציבות, גם אם התקבלו בחלקן, אינן מחייבות את בית המשפט לכפות עמדה מסוימת על המשיבה או על השופט, אלא אם כן עולה מהן ומההתנהלות המשפטית עצמה חשש אמיתי למשוא פנים. 5. **טענות בעלמא והיעדר פירוט:** בית המשפט העליון מתייחס גם לטענות המערער בנוגע ל"אמירות שיפוטיות בעייתיות". הוא קובע כי טענות אלו נדונו ונדחו בהחלטת הפסלות הקודמת, וגם אם היו נטענות מחדש, הן נטענו "בעלמא, ללא פירוט מספק". הדבר משקף את הדרישה הפורמלית להצגת טיעונים מבוססים ומפורטים בעת העלאת טענות לפסילת שופט. היעדר פירוט מונע מבית המשפט לבחון את הטענה לגופה ולקבוע אם קיים חשש אמיתי למשוא פנים (ע"פ 1292/23 מורוגוב נ' מדינת ישראל, ע"פ 4076/22 פלוני נ' מדינת ישראל). **החידוש המשפטי העיקרי בפסק הדין:** החידוש המשפטי העיקרי בפסק דין זה אינו טמון בעקרונות חדשים, אלא **ביישום מובהק וחד משמעי של עקרונות קיימים** בהקשר של הליכים מורכבים שבהם נאשם מנסה לפסול שופט. פסק הדין מדגיש את ההבחנה החדה בין ביקורת על החלטות דיוניות לגיטימיות לבין מצבים המקימים חשש אמיתי למשוא פנים. הוא מבהיר כי בתי המשפט לא יראו בעשייה שיפוטית, כגון קביעת סדר דיון או ניהול הליכים, עילה לפסלות, אלא אם כן מדובר במקרים חריגים ביותר. כמו כן, הוא מחזק את מעמדן של החלטות דיוניות כמסורות לשיקול דעת בית המשפט, ומונע שימוש בטענות הנוגעות להן כעילה לדחיית הליכים או לפסילת שופט. **סיכום:** בית המשפט העליון דוחה את הערעור בקובעו כי לא התקיימו הנסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים, כנדרש בחוק. רוב טענות המערער כוונו כלפי החלטות דיוניות לגיטימיות, שאינן מהוות עילת פסלות. גם טענות אחרות, כגון אלו הנוגעות להתנהלות המשיבה והחלטות הנציבות, לא גובשו לכדי טענה מבוססת לפסלות. לפיכך, הערעור נדחה, ובמילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הליכים, והתיק שב לבית משפט השלום להמשך דיון. פסק הדין משקף גישה מחמירה כלפי ניסיונות לפסול שופטים על בסיס טענות שאינן מבוססות מספק, תוך הדגשת הצורך בקידום הליכים משפטיים ללא עיכובים מיותרים.