רע"א 4248/14

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט, שיוצגה על ידי המשנה לנשיא רובינשטיין והשופטת ארבל, דחתה את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שהורה על תשלום קצבת נכות נפשית למשיב. המשיב, שסבל מנכות נפשית בעקבות השתתפותו במלחמת יום הכיפורים, הגיש לראשונה בקשה להטבות בשנת 1977, אשר נדחתה על ידי קצין התגמולים בנימוק שהבקשה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה בחוק הנכות. דעת הרוב קבעה, כי אף שהקצין לא היה חייב לוותר על תקופת ההתיישנות, היה עליו להודיע למשיב הבלתי מיוצג על זכותו לבקש הארכת תקופה לפי סעיף 32א לחוק הנכות. אי עשיית כן מהווה חוסר תום לב, ועל כן יש לדחות את הערעור. השופט סולברג חלק על כך וטען כי יש לשפוט את החלטת הממונה על התגמולים משנת 1978 על פי העידן המנהלי שבו התקבלה. לדברי סולברג, התנהלותו של נושא המשרה לא עלתה כדי חוסר תום לב, והיה מקום לקבל את הערעור. אני מסכים לתוצאה – יש לדחות את הערעור, אך מטעמים שונים מאלה שצוינו על ידי חבריי. לטעמי, עניינו של המבקש בא בגדרו של סעיף 3א לחוק הגמלאות (פיצויים בשל איחור בתשלום), המאפשר תשלום קצבאות בשיעור מעודכן לתקופה ארוכה מזו הקבועה בחוק, במקרים בהם "בית משפט או בית דין קבע כי הרשות המוסמכת גרמה באופן שרירותי ובחוסר תום לב לעיכוב בתשלום הקצבה". לטעמי, הממונה על הפיצויים פעל בחוסר תום לב כאשר דחה את תביעת המשיב על יסוד תקופת ההתיישנות מבלי ליידע אותו על זכותו לבקש הארכה לפי סעיף 32א לחוק הנכות. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של נושא המשרה לנהוג בהגינות ובתום לב, ועם תכלית חוק הנכות. לפיכך, הייתי קובע כי נושא המשרה פעל בחוסר תום לב, ולפיכך הייתי דוחה את הערעור ומותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.