ת"א 1224-05-20

תקציר

השופטת דחתה את טענת התובעת, שביקשה לחייב את הנתבעים לפרוע הלוואות שניתנו להם לכאורה. מהראיות עולה כי הכספים המדוברים הועברו לחברה הקשורה לנתבעים אך יועדו לאדם בשם פישר, אשר השתמש בחברה כצינור לקבלת הכספים. השופט קבע כי עסקת ההלוואה הייתה פיקציה וחוזה לכאורה שנועד להעביר את הכספים לפישר. הנתבעים הצליחו לטעון כי שטרי החוב שהוצגו על ידי התובעת כראיה להלוואה זויפו וכי הכספים לא התקבלו על ידי הנתבעים. השופטת קיבלה את גרסת הנתבעים לאירועים, ומצאה את עדותם עקבית ומשכנעת, בעוד זו של התובע הייתה רצופה סתירות ושינויים. יתר על כן, הימנעותו של התובע מזימון עדי מפתח וחוסר ההיגיון בחלק מהעדויות פעלו נגדם. השופט הגיע למסקנה כי הכספים ניתנו לפישר ולא לנתבעים, ולכן הבסיס לתביעת התובע אינו תקף. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות הנתבעים.