בר"מ 6918/06

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעניין צו ביניים. המבקש, כבן 95, ביקש להעסיק מטפל זר בסיעוד בעקבות פטירת בן זוגו, שהעסיק בעבר עובד זר. המשיב דחה את בקשת המבקש לקבל היתר להעסקת עובד זר נוסף. המבקשת פנתה לבית משפט קמא בבקשה למתן עתירה, לצד בקשה למתן צו ביניים שימנע מהמשיבה להפסיק את העסקתה של המטפלת הזרה. בית משפט קמא נעתר חלקית לבקשה, וקבע כי לא ניתן לגרש או לעצור את המטפלת עד למתן פסק דין בעתירה. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, בטענה כי פסק דינו של בית משפט קמא גרם לנזק בלתי הפיך ופגע בכבודו של המבקש. עוד טענו כי ניתוק הקשר עם המטפל יביא לירידה באיכות הטיפול, וביקשו היתר נוסף להעסקת העובד. המשיב, לעומת זאת, סבר כי החלטת בית משפט קמא צריכה לעמוד, שכן אין בה כדי לנתק את הקשר בין המבקש לבין העובד. במקום זאת, בית המשפט הבטיח את נוכחותו של העובד בארץ ומנע את מעצרו. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, בנימוק של שיקול הדעת שבמתן צווי מניעה זמניים והלימות פסק דינו של בית משפט קמא בשמירה על המצב הקיים. ההחלטה לדחות את הבקשה הושפעה גם משיהוי של המבקשים בהגשת בקשת רשות הערעור, אשר סתר את טענתם לנסיבות דחופות. יש לציין כי העתירה נקבעה לדיון, מה שהופך את טיעוני המבקש למתן רשות ערעור לפחות משכנעים. בפסק הדין הודגש כי תפקידו העיקרי של בית המשפט בבואו לדון בצווי מניעה זמניים הוא לקבוע האם התערבות מיידית היא חיונית, דבר שלא היה מוצדק דיו במקרה זה.