עב"ל 48134-10-12

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה ערעור שעניינו מעמד התושבות של המשיבה בישראל כדי לקבוע את זכאותה לקצבת ילדים לפי חוק הביטוח הלאומי. השאלה המרכזית הייתה האם המשיבה שמרה על תושבותה בישראל לאחר נישואיה בשנת 2006. על פי הפסיקה, תושבות נקבעת במקום בו מרוכזים חייו של הפרט, בהתחשב בגורמים כגון משך השהייה, מיקום המשפחה וקשרי המקצוע. המשיבה, אזרחית ישראלית, שהתה בעיקר במצרים עם בעלה וילדיה, וביקרה בישראל בעיקר לצרכים רפואיים, בעיקר במהלך הלידה וההריונות. למרות שהועסקה על ידי חברה ישראלית, עבודתה יכלה להתבצע מרחוק, ולכן לא נדרשה נוכחות בישראל. למרות שניהלה חשבון בנק בישראל והחשיב את ישראל כביתה, בית המשפט מצא כי אין די בגורמים אלה כדי לבסס את תושבותה שם, נוכח היעדר קשרים מהותיים מלבד ביקורים משפחתיים ומזדמנים. פסק דינו הראשוני של בית הדין האזורי לטובת המשיב, בנימוק שהיא רואה בישראל את ביתה ואת הסדרי הראייה האפשריים של בעלה, בוטל. בית המשפט הגיע למסקנה כי בתקופה הרלוונטית לא התגוררה המשיבה בישראל, ואישר כי אינה זכאית לקצבת הילדים. כתוצאה מכך, אישר בית המשפט את החלטותיו הקודמות של המוסד בנוגע לאי תושבותה ואי זכאותה להטבות, למעט שיקולי חוב.