עת"מ 20355-03-21

תקציר

העותר ביקש לבטל שלוש החלטות הנוגעות להקצאת קרקע בערד לצורכי תיירות, בטענה לשיהוי ניכר מצד המשיבים, שהביא לכך שבקשתו נותרה ללא טיפול במשך שנים. ההחלטה הראשונה מתוארכת לשנת 2014, אז החליטו הוועדה המשותפת של רשות מקרקעי ישראל ומשרד התיירות שלא להקצות את הקרקע לעותרת, עד לשינוי בסטטוס התכנוני של הקרקע. בעוד שסוגיית התכנון נפתרה בשנת 2016, העותר לא נקט בצעדים כלשהם לקידום בקשתו עד שנת 2020. בית המשפט מצא כי ניתן היה להעלות את טענות העותר כבר לפני שנים וכי השיהוי הרב בהגשת העתירה מקשה על ההתייחסות לטענות. זאת ועוד, העותר לא הגיש בקשה מעודכנת להקצאת קרקע, אלא הסתמך על בקשתו משנת 2013 ועל המלצה שפג תוקפה ממשרד התיירות. בית המשפט הדגיש כי יש להקצות קרקעות מדינה באופן מיטבי ובהתאם לעקרון השוויון, המובטח בצורה הטובה ביותר בהליך מכרזי פומבי. עוד צוין כי העותרת לא הוכיחה כל זכות קנויה בקרקע, והחלטת הוועדה המשותפת משנת 2014 יצרה רק ציפייה לתמורה נוספת, שאינה עולה כדי התחייבות חוזית. בנוסף, לרשות מקרקעי ישראל הזכות לשנות את מדיניותה ונהליה לאורך זמן, והעותרת לא הציגה טיעון משכנע המצדיק סטייה מהכללים הנוכחיים. בסופו של דבר, העתירה נדחתה בשל שיהוי העתירה בהגשתו ואי מילוי הליך הבקשה הנדרש. העותר חויב לשלם הוצאות משפט בסך 12,000 ₪.