ת"א 66573-05-19

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב מחלוקת בנוגע לזכויות הבעלות על חלקת קרקע. רשות הפיתוח, הרשומה כבעלת הקרקע, ביקשה לפנות את התובע מהנכס. התובעים טענו כי יש להם זכות חזקה במקרקעין על בסיס הסכם חכירה שנחתם עם צד שלישי בלתי מורשה, חנן, שלא היו לו זכויות מוכחות בקרקע. השאלה המכרעת הייתה האם התובע יכול לטעון לחזקה חוקית במקרקעין באמצעות הסכם חכירה זה או בכל דרך אחרת. פסק הדין בוחן בהרחבה את טענות התובעים ולא מוצא ראיות התומכות בטענותיהם. היא מדגישה כי חנן, אשר השכיר לכאורה את הקרקע לתובע, לא היה בעל זכויות בקרקע ולא יכול היה להשכיר אותה כדין. המסמך שהובא כראיה לזכויותיו של חנן, מיום 19.06.2012, נמצא כהצהרת כוונות לא מחייבת ולא כחוזה משפטי. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי כל עיכוב בביצוע צו הפינוי על ידי רשות הפיתוח אינו מעיד על הסכמה להשכרת הקרקע וכי הסתמכותה של התובעת על עיכוב זה אינה סבירה. במיוחד לאור העובדה שהתובע ידע כי לחנן אין זכויות מוכחות במקרקעין, נדרשה בדיקה מעמיקה. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי לרשות הפיתוח, כבעלים החוקיים של הקרקע, עומדת הזכות לנהל אותה ולהוציא את התובע מהנכס. כתוצאה מכך, החליטה השופטת לדחות את תביעת התובעת, והתירה תקופת התארגנות עד ליום 1.3.2022, לפינוי התובע. כן חויב התובע לשאת בהוצאות ובשכ"ט עורכי הדין של הנתבעים 1 ו-2, בסך 15,000 ₪. זכות הערעור ניתנה לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.