הפ"ב 58250-10-15

תקציר

המבקש הגיש בקשה לקזז חלק מפסק בוררות שהורה למבקש לשלם למשיבים דמי שכירות בסך 3.4 מיליון ₪ בגין דירות שמעולם לא נבנו. המבקש טען כי הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק סעד בדמי שכירות שלא נטען, ואשר לגביו לא הוצגו ראיות, נחקר נגדית או נטען. המשיבים טענו כי הבורר אינו כבול לסדרי הדין ולדיני הראיות, וכי הסכמת הצדדים מסמיכה את הבורר להכריע בכל שאלה משפטית העולה מההסכם. בית המשפט קיבל את טענות המבקש בחלקן, וקבע כי פסיקת דמי השכירות על ידי הבורר מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות להציג את ראיותיהם בנושא גרמה לעיוות דין. בית המשפט קבע כי סמכויותיו הרחבות של הבורר אינן פוטרות אותו מעמידה בכללי הצדק הטבעי, המחייבים כי שני הצדדים יוכלו להתייחס לראיות ולהציג את טיעוניהם. בית המשפט ציין את ההשלכות המשמעותיות של מתן אפשרות לבוררים לפסוק סעדים שלא נתבעו, וקבע כי "הגנת יתר" של בוררות עלולה לפגוע במוסד עצמו. לפיכך, ביטל בית המשפט את פסק הבורר בעניין דמי השכירות, והחזיר את הנושא לבורר להמשך הליכים, לרבות מינוי שמאי, והשלמת ראיות תוך חודש. הצדדים נדרשו להפקיד את שכר טרחת השמאי מראש, וכל צד שלא יעשה כן יוותר על השמאות ועל הצגת הראיות. הבורר היה אמור להחליט אם לקיים ישיבות הוכחות נוספות או לפסוק על סמך הראיות שהוגשו וסיכומים משלימים. ביצוע פסק הבוררות ביחס להוצאות ושכר טרחת עורך דין התעכב עד למתן פסק הבורר המשלים. המשיבים חויבו לשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.