דב"ע מו/3 - 3

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין לעבודה לאשר ולפסוק בהסכמי פשרה בין צדדים בסכסוכי עבודה. בית המשפט יכול לסייע בהגעה לפשרה, אך עליו להיזהר שלא ללחוץ על הצדדים או להביע דעות שעלולות להיתפס כנקיטת צד. הסכמי פשרה תקפים כוללים את אלה שהושגו בהסכמה מלאה של הצדדים, ומשאירים רק פרטים ספציפיים שייקבעו על ידי בית המשפט. בית המשפט יכול גם להשלים פשרה המוסכמת עקרונית על הצדדים, על ידי קביעת סכום או פרטים במסגרת המוסכמת, או לעכב את ההליכים ולמנות בורר. עם זאת, בית הדין לעבודה אינו יכול לפסוק בפשרה כבורר שלא במקרים ספציפיים הקבועים בחוק. עוד מודגש בפסק הדין כי יש לנמק פסקי דין, בעיקר בבית הדין לעבודה, כדי להבטיח את נכונות ההחלטה ולקבוע נורמות. אין חובה לנמק פסקי דין המבוססים על הסכמי פשרה, אך אם צד אחד מבקש נימוקים, על בית המשפט לתת אותם. במקרה זה, פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שאישר הסכם פשרה ללא נימוק, מתבטל בשל חוסר בהירות והסכמה של שני הצדדים. בנוסף, פסק הדין דן בתפקידו של בית המשפט להקל על פשרות ועל סוגי הפשרות השונים, תוך הדגשת הצורך בבהירות ובהסכמה בהסכם הפשרה.