ע"פ 3507/19

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן באופן מקיף את הערעורים בנוגע לאכיפה בררנית של החוק וחומרת גזר הדין. ערעור המדינה להחמיר בעונשו של המערער בגין סיכון חיי אדם בזדון בנתיב תחבורה נדחה, ואילו ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה. בית המשפט בחן טענות לאכיפה בררנית, והדגיש כי טענות אלה זקוקות לתמיכה ראייתית משמעותית, וההגנה שמורה למקרים חריגים. חרף טענת המערער, הראיות לא העלו כל סטייה שיטתית ממדיניות המדינה, ואף לא הראו כי הנחיית פרקליט המדינה יושמה באופן בלתי עקבי. בית המשפט הדגיש את הקריטריונים המובנים להעמדה לדין, אשר מולאו כראוי במקרה זה, וחזר על שיקול הדעת הרחב המוקנה לתביעה בבחירת אישומים, ובלבד שאין מניע פסול. בית המשפט לא מצא בסיס ממשי לטענות בדבר אכיפה בררנית, דחייתן ואישר את עבירת הנהיגה הפזיזה שנקבעה לראשונה על ידי בית משפט קמא. תחת זאת, הורשע המערער לפי סעיף 332(2) לחוק בעבירות חמורות יותר, המשקפות מקרה חמור של סיכון חיים בנתיב תחבורה. בית המשפט ציין גורמים מקלים, כגון גילו של המערער והליך השיקום החיובי, אך עם זאת הטיל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי, תוך התאמת העונש לחומרת העבירה שבוצעה.