ע"א 748/80

תקציר

במקרה של הפרת חוזה הקשורה למכירת מקרקעין, התייחס בית המשפט העליון לערעורים של שני הצדדים: הקונה שביקש פיצוי מוסכם מלא בשל עיכוב בהעברת הקרקע על ידי המוכר, והמוכר ערער על טענת ההפרה ופסק פיצויים. החוזה קבע רישום נכס עד 1 באוקטובר 1978, אך בשל עיכובים במשרד מס שבח מקרקעין, ההעברה התרחשה באיחור של יותר מחודשיים. בית המשפט הכיר בכך שעיכובים אלה היו צפויים מראש ואינם מהווים סיכול חוזה לפי סעיף 18 לחוק החוזים, שכן השיהוי לא הפך את ביצוע החוזה לשונה או בלתי אפשרי באופן מהותי. הקונה סירב לפתרון חלופי שהציע המוכר, ייפוי כוח בלתי חוזר, שהיה מקטין את השפעת השיהוי. בית המשפט מצא את התעקשותו של הרוכש על הערת האזהרה בלתי סבירה, בהינתן הוראות חוק המאפשרות פעולות כאלה על סמך החוזה בלבד. בעוד בית המשפט הראשון פסק פיצויים בגין השיהוי, בית המשפט העליון בחן האם סעיף הפיצוי המוסכם חל אך ורק על עיכובים או רק על הפרות משמעותיות, ופירש כי עיכובים קלים אינם בגדר הפיצוי. בית המשפט החליט כי הפיצויים שנפסקו צריכים לשקף את ההשפעה בפועל, ולא את מלוא הסכום שנקבע בחוזה, והפחית את הפיצוי ל-40,000 ליש"ט. נקבע כי למרות הפרת החוזה, המוכר פעל בתום לב, והנסיבות אינן מצדיקות פיצוי מוסכם מלא, וכתוצאה מכך נדחו שני הערעורים. ההחלטה הדגישה את חשיבותה של ראיית הנולד הסבירה בהתחייבויות חוזיות והעריכה תביעות על סמך תנאיו הברורים של החוזה, ומונעת מכל אחד מהצדדים לתבוע עונשים מופרזים בגין הפרות קלות.