ת"א 10177/03

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה סובבת סביב הקביעה מתי הנתבעת, נכדתם של דיירים מוגנים, הופכת לדייר מוגן בעצמה. הדיירים המוגנים המדוברים היו רבקה ואליהו גרוברט, ששכרו דירה בבעלות התובעים. עם פטירתם של בני הזוג גראוברט, התגלע סכסוך סביב טענת הנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר מוגן. החוק קובע כי נכדיו של הדייר יוכלו לרשת את מעמדם המוגן רק אם הם יתומים והתגוררו עמו שישה חודשים לפחות. הנאשם, שאינו יתום, אינו זכאי למעמד מוגן על פי החוק. זאת ועוד, הראיות שהוצגו לא תמכו בטענת הנתבעת כי התגוררה אצל סבה וסבתה. עדויותיהם של שלושה עדים שהתגוררו בבניין סתרו את טענות הנתבעת, והנאשמת לא הביאה כל ראיה משכנעת או עדים שיתמכו בטענתה. בנוסף, נמצאו סתירות בדברי הנתבעת בנוגע למועדים בהם עברה לכאורה לדירה. השופט מצא את עדי התביעה אמינים יותר וקיבל את גרסתם לאירועים. כתוצאה מכך, פסק השופט לטובת התובעים, והורה לנתבעת לפנות את הדירה ולפצות אותם בגין דמי השכירות ששילמה, בצירוף פיצויים וריבית נלווים. השופט גם פסק לתובעים שכר טרחת עורך דין והתיר להם לתבוע פיצויים נוספים לאחר קבלת החזקה בדירה. ההחלטה התקבלה על סמך העובדות והפרשנויות המשפטיות, שהובילו למסקנה כי הנתבע אינו זכאי להיות דייר מוגן.