בר"מ 3542/22

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לבקשת רשות ערעור על החלטה בדבר הריסת מבנה שנבנה ללא היתר על אדמת מדינה. במקור, עתירה מנהלית של המבקשים הובילה לצו ביניים המפסיק את צו ההריסה. עם זאת, בסופו של דבר ביטל בית המשפט המחוזי בירושלים את צו המניעה, בנימוק שהמבקשים מנסים לעכב את ההריסה באמצעות הליכים משפטיים מרובים. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על המבקשים על כך שחיפשו אפיקים משפטיים לדחיית הצו, למרות שכבר הפסידו בתיק קשור בהליך פלילי שבו נבחנו הנסיבות התכנוניות. בית המשפט טען כי הפעולות שהפגינו המבקשים מעידות על ניסיון לעקוף פסיקות קודמות של בית המשפט. יתר על כן, בית המשפט מצא כי צו המניעה הארעי אינו תואם במישרין את הסעד העיקרי המבוקש בעתירה, וכי יש משמעות של צדק עצמי בביצוע בנייה בלתי מורשית. בבואו לבחון את בקשת רשות הערעור, מצא בית המשפט את המבקשים אשמים בעיכוב הליכים ללא הצדקה, מה שהוביל לדחיית בקשתם. בצטטו מקרה אחר, בית המשפט חיזק כי אין להצדיק בנייה המתרחשת ללא האישור הדרוש מאוחר יותר באמצעות מאמצי לגליזציה בדיעבד. בהדגישו את המסר נגד בנייה בלתי חוקית, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא ניתן לאשר התנהגות זו או לראות בה תועלת למפרים. בהתאם לכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, כמו גם בקשה נלווית לעיכוב ביצוע. בית המשפט גם הטיל על המבקשים עיצום כספי בגין ההוצאות שנגרמו להם כתוצאה מההריסה, דבר המצביע על כך שלעיכוב ההריסה היה מחיר משמעותי.