סע"ש 57473-05-15

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת התובע בחלקה, ופוסק לטובת התובע ברוב הסעיפים. ראשית, פסק הדין מאשר כי אכן התקיימו יחסי עבודה בין התובעת לנתבעת, שנמשכו שמונה שנים מאפריל 2007 ועד מרץ 2015. השופטת התרשמה מעדותו העקבית והמפורטת של התובע, כמו גם מראיות תומכות לרבות שיחה מוקלטת בין התובע לנתבע. עדותו הדלילה והמתחמקת של הנאשם, נעדרת ראיות תומכות, לא הייתה משכנעת. בסוגיית השכר קובעת השופטת כי יש לקבל את שכרו הנטען של התובע בסך 450 ש"ח ליום, שכן הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך, ותלושי השכר שהציגה הנתבעת לא היו משכנעים. עם זאת, מאחר שהתובע ביסס את חישוביו על משכורת חודשית של 7,438 ש"ח, סכום זה ישמש כתעריף הבסיס היומי לחישוב זכויותיו. התביעה לגמול שעות נוספות נדחית, שכן מהראיות עולה כי אמנם היו מקרים בהם יום העבודה התארך מעבר ל-12 השעות הנטענות, אך לא מדובר באירוע שגרתי. התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה בשיעור של 201 ש"ח לחודש לתקופה שבין מאי 2008 למרץ 2015, בסך 16,281 ש"ח. טענות התובעת לדמי הבראה, פדיון חופשות ודמי חגים מתקבלות כולן, שיחושבו על בסיס התעריף היומי הנ"ל בסך 298 ש"ח. תביעת התובע להפרשות מעסיק לפנסיה מתקבלת אף היא, ומחושבת בשיעורים שונים בהתאם לשנה, בסך כולל של 21,442 ש"ח. השופטת דוחה את טענת התובעת בדבר תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה, ועל כן נדחות טענותיה הנוספות של התובעת לתשלום לקרן עידוד, קרן השתלמות ודמי משק. השופט קובע כי התובע פוטר ולכן זכאי לפיצויי פיטורים בסך 59,504 ש"ח ולפיצוי הודעה מוקדמת בסך 7,438 ש"ח. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך של 12,000 ₪. על פסק דין זה ניתן לערער בבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פסק הדין מיום 11.2.2018 וחתום על ידי נציגי ציבור העובדים והמעסיקים, והשופט דורי ספיבק.