בד"א 18/02

תקציר

עניינו של פסק הדין בשימוע משמעתי נגד עורך דין בגין אי התמסרות ללקוחו ואי מתן מענה לתלונה שהוגשה נגדו. המתלוננת, יהודייה, נישאה לגבר נוצרי באנגליה, ופנתה לעורך הדין על מנת שיגיש תביעה להגדלת דמי המזונות לה ולבתה, וכן להתרת הנישואין. במסגרת הליך השימוע נקבע כי עורך הדין לא הגיש את המסמכים הדרושים לפירוק, למרות שהגיע להסכמה עם הלקוח כי יעשה כן, ולא השיב לבקשות הקבילות. דעת הרוב מצאה את עורך הדין אשם בכך שלא התמסר ללקוחו, ואילו חוות דעת שנייה סברה כי מעשיו עולים כדי רשלנות מקצועית, ולא הפרה של חובת מסירות. הרשעתו של עורך הדין בכך שלא השיב לתלונה התקבלה פה אחד. הערעור ביקש את זיכויו של המערער, או לחילופין את ביטול החיובים הכספיים שהוטלו עליו אם תאושר ההרשעה. רוב השופטים קיבלו את הערעור בחלקו, ביטלו את ההרשעה בהפרת חובת ההקדשה לפי סעיפים 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי הדין, וזיכו את המערער, תוך שהם מקיימים את ההרשעה בגין אי תגובה, וקובעים דיון חוזר לקביעת העונש. השופט גיל-עד חריש הסכים עם חוות הדעת השנייה, קבע כי המעשים עולים כדי רשלנות מקצועית, והמליץ לקבל את הערעור באופן חלקי. השופט אליהו שבלסקי הצטרף לחוות דעת זו והדגיש כי מעשיו של עורך הדין אינם עולים כדי הטרדה מכוונת, וכי יש לבטל את האישומים, למעט אי מתן מענה לתלונה.