רע"א 1759/93

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת "חקלאי" כהגדרתו בחוק הסדרים למגזר החקלאי המשפחתי ובשאלה האם חובו של יחיד נופל תחת ההגדרה של "חוב בסיסי". המשיב טען, כי חובו של המערער לא נבע מעבודתו כחקלאי, ועל כן אינו יכול להיחשב כחוב בסיסי, שכן הכספים שלוותה המערערת שימשו לצרכיה של חברה ולא שלו. המערערת טענה כי המבנה הארגוני אינו אמור להשפיע על ההגדרה, שכן החוב שימש לייצור מוצרים חקלאיים, והחברה הנדונה עסקה באופן בלעדי בפעילות זו. זאת ועוד, טען המערער כי מקורו של החוב בהלוואות שנלקחו לצורך עיסוקו במגזר החקלאי והייצור בוצע באמצעות החברה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער אמנם נופל תחת ההגדרה של "חקלאי", אך החוב לא נבע מעבודה זו, שכן הכספים שימשו את החברה, שלה אישיות משפטית נפרדת. עוד צוין בפסק הדין כי הגדרת חוב יסוד וחקלאי כהגדרתם בחוק, מלמדת כי כוונת המחוקק הייתה להתמקד בתא המשפחתי הפרטי ולא בחברות או תאגידים. לכן, החוב לא נחשב לחוב בסיסי. השופט טל הצביע על סתירה פנימית בהגדרת החוק, לפיה אם יפורש כפשוטו, חוב של תאגיד לעולם לא ייכלל בהגדרת חוב בסיסי. עם זאת, השופט טען כי יש להתחשב בכוונת החוק ולהבין את ההגדרה כנגזרת מהעיסוק בחקלאות, לאו דווקא כחקלאי יחיד, ולכן ניתן לראות בחוב חוב בסיסי. השופט בך הסכים אף הוא עם פרשנותו של השופט טל והוסיף כי במקרה זה קיים הבדל מהותי בין נטילת הלוואה עבור חברה אחרת לבין עניינו של המערער, בו שימשה החברה כלי לעיסוקו של המערער. לפיכך, הערעור התקבל ברוב דעות.