ת"א 423/04

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על מחסן בבית משותף בין שני בעלי דירות, רינה פורת ובלהה ודוד בן הרוש. פורת טוענת כי המחסן (מחסן) נכלל בהסכם הרכישה שלה ויש לצרף אותו לדירתה. מנגד, בן הרוש טוען כי הם רכשו את המחסן שבמחלוקת. בית המשפט בחן את הראיות שהציגו הצדדים ומצא כי גרסתו של פורת לאירועים אמינה יותר. על פי הסכם הרכישה המקורי והסקיצה שנחתמה, פורת הייתה זכאית למחסן המדובר (מחסן מס' 9). בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי פורת ויתרה על זכותה במחסן זה ובחרה במחסן אחר. החדר שתואר כ"מחסן" בתוכניות הדירה נועד תמיד להיות חלק מהדירה, ושינוי הייעוד נבע ככל הנראה משיקולי תכנון או בנייה. הנתבעים גם לא הסבירו מדוע החדר שלטענתם פורת החליפה במחסן שבמחלוקת נרכש כחלק מהדירה. יתר על כן, הנתבעים מכרו את אותו מחסן שבמחלוקת לבן הרוש, מה שמעיד על ידיעתם כי הוא שייך לפורת. השופטת קבעה כי פורת היא הבעלים החוקיים של המחסן שבמחלוקת והורתה למבקשת (משרד עורכי דין) לוודא כי הוא מחובר לדירתה. עם זאת, מאחר שפורת לא עמדה על זכויותיה במועד, פסק לה בית המשפט פיצוי כספי במקום לאכוף את החוזה בעין. שוויו המוערך של המחסן נקבע על 8,000 שקל. עוד קבע בית המשפט כי שלושת הנתבעים (פלדיו חברה לפיתוח ובניה בע"מ, בעל המניות בה גיא מיכאל והאדריכל נתן קסל) אחראים אישית למכירת אותו מחסן לשני רוכשים שונים והורה להם לפצות את פורת ביחד ולחוד בסכום של 34,400 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. החלטה זו התקבלה למרות מסך ההתאגדות המוענק בדרך כלל לחברות בע"מ, בשל הנסיבות החריגות של המקרה. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 24.12.06.