עב"ל 31471-04-17

תקציר

במקרה הנדון, המערער, מטפל אלטרנטיבי לשעבר שעבד כמדקר ורפלקסולוג בקופת חולים בין השנים 2001 ל-2012, ביקש הכרה משפטית בפגיעה בגב כפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה ממיקרוטראומה. המערערת טענה כי פעולות כיפוף חוזרות ונשנות במהלך הפגישות הטיפוליות שלה וסיוע למטופלים בהרמה החמירו את מצבה. בית הדין האזורי בתל אביב-יפו דחה את תביעתה, וקבע כי עבודתה כללה בעיקר תנוחות קבועות ולא תנועות חוזרות ונשנות הנחוצות כדי להיות זכאית למיקרוטראומה. בית המשפט הדגיש כי ההגדרה של מיקרוטראומה דורשת הוכחה של פעולות חוזרות ונשנות ולא תנוחות מתמשכות. למרות שהכיר באופי הפיזי התובעני של עבודתה, בית המשפט טען כי תנוחות כמו ישיבה, עמידה או כיפוף לפרקי זמן ארוכים אינן יכולות להיות מסווגות כתנועות המובילות למיקרוטראומה. בערעור טענה המערערת כי כיפוף ממושך שלה צריך להוות תנועה חוזרת ונשנית בשל המאמץ השרירי הכרוך בכך, וכי סיוע למטופלים מייצג פעולות חוזרות ונשנות. עם זאת, בית הדין לערעורים, בראשות המשנה לנשיאה ורדה וירט-ליבנה, אישר את פסק הדין הראשוני. הם אישרו מחדש כי ללא ראיות לתנועות חוזרות ונשנות אמיתיות או סדרה מתמשכת של פציעות קלות, לא ניתן להרחיב את תיאוריית המיקרוטראומה לתנוחות סטטיות. יתר על כן, הם לא מצאו הדגמה מספקת של פעולות הרמה חוזרות ונשנות. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחה. פסק הדין הדגיש את הדרישה החוקית לפעולה חקיקתית להרחבת הגדרות המיקרוטראומה, ובכך שמר על הסף הקיים להוכחת פגיעות עבודה כאלה.