דנ"א 2699/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של הליך משפטי ארוך המשתרע על פני למעלה מ-20 שנה בין בנק הפועלים בע"מ לבין עותר, אותו נכנה וינשטיין לשם הבהרה. התביעה הראשונית הוגשה על ידי הבנק נגד וינשטיין בשנת 1985, בטענה ליתרת חובה בחשבון המנוהל באחד מסניפיו. וינשטיין ביקשה להתגונן, אך בקשה זו נדחתה בשל אי התייצבותה לחקירה, וניתן פסק דין לטובת הבנק. פסק דין זה יצר מחסום פרוצדורלי שסיבך את טענותיו הבאות של וינשטיין. בשנת 1991 הגישה וינשטיין תביעת נזיקין נגד הבנק, בטענה כי התייחס לחשבון כשלה כאשר היה שייך לחברה שהייתה בבעלותה החלקית. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובתה, אך על פסק דין זה הוגש ערעור מאוחר יותר. פסק הדין של בית המשפט העליון, שאותו מבקש כעת וינשטיין לדון בו מחדש, קיבל את ערעור הבנק וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין הקודם יצר השתק פרוצדורלי, ומנע מוינשטיין להעלות טענות חדשות שהיו צריכות לעלות במהלך התביעה הראשונית. החלטה זו התבססה על דוקטרינת ההחרגה השיפוטית ונתפסה כנכונה הן מבחינה משפטית והן מבחינה מוסרית. בית המשפט הכיר במורכבות התיק, אך טען כי עניינים כאלה נידונים בדרך כלל בפני הרכב של שלושה שופטים, ואין נסיבות חריגות המצדיקות דיון חוזר. לפיכך נדחתה הבקשה לדיון נוסף. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין, לרבות ההקשר ההיסטורי, הנימוקים המשפטיים וההחלטה הסופית.