בג"צ 13/86

תקציר

בג"ץ דן בשתי עתירות שערערו על החלטת המשיבים לדחות את בקשות העותרים לאיחוד משפחות, שביקשו לאפשר לבני זוג שאינם תושבים של תושבי אזורי הממשל הצבאי (יהודה, שומרון או רצועת עזה) לקיים עמם תושבות קבע. המשיבים נקטו מדיניות של הגבלת בקשות לאיחוד משפחות מטעמים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים, שכן מספר הבקשות גדל באופן משמעותי. בית המשפט מצא כי החוקים והאמנות הבינלאומיים בהם השתמשו העותרים, לרבות תקנות האג משנת 1907 ואמנת ג'נבה משנת 1949, לא התייחסו במפורש לאיחוד משפחות באזורים הנתונים לתפיסה לוחמתית. יתר על כן, פרקטיקות העבר ומסמכים בינלאומיים שיקפו הסדרים אד-הוק לאיחוד משפחות, המשתנים בהתאם לזמן ולנסיבות. בית המשפט הדגיש כי ההקשר הביטחוני ומצב המלחמה השפיעו על החלטות המשיבים וכי לא ניתן לבחון את אלפי הבקשות על פי קריטריונים אישיים בלבד. מדיניותם של המשיבים לצמצם את מספר הבקשות שאושרו תוך התחשבות במקרים חריגים בעלי שיקולים הומניטאריים משמעותיים נתפסה אפוא כסבירה. חוות הדעת של מומחים למשפט בינלאומי שהציגו העותרים, שהסתמכו על תנאי שלום, לא היו ישימות לנסיבות הייחודיות של השטחים. לפיכך, העתירות נדחו, ובית המשפט אישר את החלטות המשיבים.