ע"פ 119/51

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותם ויישומם של סעיפים שונים בחוק הנאצים ועוזריהם, התש"י-1950, המאפשר להעמיד לדין אנשים שביצעו פשעים נגד נרדפים בתקופת השלטון הנאצי. המערער, י. פל, הואשם בשלוש עבירות לפי חוק זה: מעשים שנועדו לגרום חבלה חמורה, חבלה חמורה ותקיפה הגורמת חבלה גופנית במקום בידוד. כתב האישום כלל פרטים רבים המתארים אירועים ספציפיים. בית משפט קמא הרשיע את פל בשש עבירות וגזר עליו עשר שנות מאסר. בערעור אישר בית המשפט באופן חלקי את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. נמצא כי הביטוי "ועוזריהם" בחוק אינו מתייחס רק למי שתמכו אידיאולוגית בנאצים, אלא כולל גם את מי שביצע פשעים נגד נרדפים מסיבות אחרות. באשר לדרישה כי הפשע יבוצע "כאדם נרדף", פירש בית המשפט כי יש להוכיח כי יש להוכיח כי מעמדו של הקורבן כגורם מניע לביצוע הפשע, ולא ככוונה העיקרית. בית המשפט גם הבהיר את דרישות השיפוט על פי החוק, והדגיש כי פשעים שבוצעו מחוץ לישראל יכולים להישפט רק אם בוצעו נגד אדם נרדף ובשל היותו אדם נרדף. בית המשפט הסכים עם ההגנה כי שגה בית משפט קמא בכך שהטיל עונשים מרובים על כל פרט בכתב האישום, שכן כתב האישום תיאר ריבוי מעשים המהווים עבירה אחת. לפיכך נגזרו על פל תשע שנות מאסר בסך הכל, כאשר תקופות המאסר ירוצו במקביל. בית המשפט אישר את ההרשעה גם בשתיים מתוך שלוש העבירות בהן הואשם, אך לא מצא ראיות מספיקות לאחד האירועים המתוארים בפירוט העבירה השנייה.