בש"פ 1661/91

תקציר

רישיון הנהיגה של המערער נשלל בעקבות פסילה מנהלית לפי סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה לאחר שהיה מעורב בתאונה שגרמה לפציעה או נזק לרכוש. סעיף זה מאפשר לשוטר, לפחות בדרגת מפקח, לשלול רישיון אם הוא סבור שיוגש נגדו כתב אישום. המערער ביקש מבית משפט השלום לבטל את הפסילה, בטענה כי ההחלטה אינה מנומקת וכי הוא מנוע מלחקור את הקצין או לעיין בחומרי החקירה טרם הגשת בקשתו. בית המשפט דחה בקשה זו, וערעור נוסף לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, מה שהוביל לערעור הנוכחי. בית המשפט העליון קבע, כי בעוד שמרכיביו של סעיף 47 יכולים להצדיק שלילת רישיון, השיקול המרכזי הוא שלום הציבור; יש להעריך את הסיכון הנשקף אם הנהג ימשיך בנסיעה. בית המשפט קבע כי קצין המשטרה אינו נדרש לציין במפורש כל רכיב בהחלטת הביטול. בנוסף, הקצין הפוסל אינו צריך להופיע בבית המשפט, שכן בית המשפט מוודא באופן עצמאי את התנאים ואת ההשלכות על שלום הציבור. בית המשפט העליון הוסיף וציין כי ראוי שנהגים או מי מטעמם יעיינו בתיקי חקירה כדי לערער על פסילה, אלא אם כן הדבר מונע על ידי צרכי חקירה. במקרה דנן, הרשעותיו הקודמות של המערער ופרטי התאונה הביאו את בית המשפט לדחות את הערעור. בית המשפט גם דחה את החששות בנוגע לתקנות המשטרה הקשורות, מכיוון שהן לא היו רלוונטיות ישירות. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, ואישר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר.