דנג"צ 4466/94

תקציר

במקרה הנדון התייחס בג"ץ לחוקיותה ולהשלכותיה של הפקעת קרקעות בירושלים, שראשיתה בשנת 1968. מטרת ההפקעה הייתה לשריין קרקעות לפיתוח ציבורי לאחר איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. עם זאת, העותרים, שחלקתם נכללה, ערערו על ההפקעה בטענה לשיהוי בלתי סביר ולהיעדר מטרה ציבורית מתמשכת. הם הביעו נכונות לפתח את הקרקע באופן מסחרי, כפי שנקבע בתוכנית מתאר מאוחרת יותר, אך המדינה עמדה על כך שההפקעה עדיין נחוצה לצורך תכנון ופיתוח אזורי יעיל. בעוד שפסק הדין הראשוני נטה לטובת העותרים, בית המשפט בחן מחדש החלטה זו בדיון משנת 1995. רוב השופטים הגיעו למסקנה כי ההפקעה נותרה מוצדקת, והדגישו את הצורך לבחון את כל השטח המופקע כיחידה מלוכדת המשרתת מטרה ציבורית. לטענתם, מאחר שהליכי התכנון נמשכים וכוונותיה של המדינה נותרו תואמות את המטרות הציבוריות המקוריות, אין בהפקעה כדי לפגוע בזכות הקניין של העותרים לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד קבע בית המשפט כי העותרים לא הצליחו להוכיח באופן משכנע את יכולתם לפתח את החלקה באופן עצמאי או כי פיתוח כזה לא יפגע במטרות ציבוריות רחבות יותר. למרות התנגדות שהדגישה את חשיבותן של זכויות הקניין וטענה כי מניעים המונעים על ידי רווח אינם עילה מספקת להפקעה, בית המשפט אישר את עמדת המדינה, והעדיף פיתוח ציבורי מאוחד על פני תביעות פרטניות.