עת"מ 62172-09-20

תקציר

העותר, יחד עם אשתו ובנו, הגישו עתירה נגד הוועדה לנפגעי תקיפה ומינהל הסיוע הביטחוני, בבקשה להישאר בישראל בשל הסכנה לחייהם הנובעת משיתוף הפעולה של העותר עם כוחות הביטחון הישראליים. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותר ממחזר טענות ישנות שכבר נדחו וכי הוא עושה שימוש לרעה בהליך המשפטי. ההתפתחות החדשה היחידה בעניינו של העותר מאז נדחתה עתירתו הקודמת לפני כמעט שנתיים הייתה זו (...) מידע חדש זה נבחן על ידי בית המשפט, אך לא הצדיק הכרה באיומים. כמו כן, ציין בית המשפט כי הוועדה לנפגעי תקיפה היא גוף מקצועי בעל שיקול דעת רחב לבחון את הסכנה לחיי העותר ואת הסיכון לשלום הציבור. החלטת הוועדה בעניינו של העותר נמצאה סבירה ומבוססת על שני קריטריונים עיקריים: קיומן של אינדיקציות לסכנה ממשית לחיי העותר בשל חשדות לשיתוף פעולה ומידת הסיכון לציבור הישראלי. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי תפקידה של הוועדה הוא ייעוץ והמלצה, והחלטותיה נסמכות על ידי יו"ר הוועדה, שבסמכותו לתת היתרי שהייה בישראל. החלטת היו"ר מקבלת כבוד והיא תתערב רק אם היא בלתי סבירה בעליל. יתר על כן, הגדרת "מאוים" על פי הנוהל משמעה סכנה פיזית לחיים או לנזק גוף, ומטילה ספק אם העותר, שמסוכנותו היא לחירותו, יכול להיחשב מאוים. בסופו של דבר, מאחר שהעותר עצמו לא יכול היה לבסס חשש לאיום, גם אשתו ובנו לא יכלו להתבסס, וגם עתירתם נדחתה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית השיהוי, וציין כי השיהוי של העותרים כמעט שנתיים במעקב אחר פנייתם לוועדה המאוימת אינו מוצדק. עם זאת, מאחר שהעתירה הוגשה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, היא לא נדחתה בנימוקים אלה. הוצאות המשיבים נפסקו לעותרים, וניתן צו ביניים המאפשר לעותרים להישאר בישראל עד ליום 10.5.2021 לצרכים ארגוניים.