ת"א 60399-01-15

תקציר

הסכסוך הוא בין שני שכנים שחולקים חצר כרכוש משותף. למרות שהחצר מוגדרת מבחינה משפטית כרכוש משותף השייך לשני הצדדים באופן שווה, היא חולקה בפועל לשימושו הייחודי של כל שכן. החלוקה נעשתה באמצעות הסכם מכללא, ללא כל ידיעה כי השימוש בפועל חורג מזכויות הקניין. התובעת מעוניינת שחלוקת השימושים תהיה שוויונית, דבר המחייב את הריסת הגדר הקיימת. בתוך כך, מבקשים הנתבעים לשמר את המצב הקיים, בו הם עושים שימוש ייחודי בחלק גדול יותר של החצר. ישנם גם כמה מבנים שנבנו על הרכוש המשותף על ידי הנתבעים ללא הסכמת התובע או רשות הרשויות. בעקבות זאת הוצא צו הריסה למבנים והנאשמים הודו באשמה. בית המשפט מורה להרוס את הגדר הנוכחית ולחלק את השימוש בחצר המשותפת באופן שווה. זאת, בהתחשב בהסכמתם המקורית של הצדדים וכדי לשמור על שוויון. בית המשפט מורה גם על הריסת המבנים שבנו הנתבעים על הרכוש המשותף, שכן נבנו ללא הסכמה או רשות. למרות הנזק הכלכלי שנגרם לנתבעים, בית המשפט נותן עדיפות לזכות הקניין של התובע ומורה על ההריסה בנימוק של תום לב וצדק. עם זאת, בית המשפט אינו מורה לנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש נאותים בגין תקופת השימוש הייחודי שלהם בחלק העודף של הרכוש המשותף שקדם לתביעה המשפטית. בקשת התובעת נדחית משום שהצדדים לא היו מודעים לחלוקה הבלתי שוויונית, ולא יהיה זה צודק לתשלום רטרואקטיבי של דמי שימוש. בנוסף, התובע אשם בכך שלא בדק את המצב התכנוני טרם הקמת הגדר. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפט שלהם, והנתבעים ישלמו לתובע שכר טרחת מומחה ו-15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.