ב"ש 276/86

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בתיק של חמישה משיבים שהואשמו בעבירות סמים. התביעה ביקשה לעכב את המשיבים עד למשפטם, אך בית המשפט המחוזי פסק לטובת שחרורם בערבות בשל עיכובים שנגרמו בשל אי זמינות עד התביעה במועדי הדיון שנקבעו. האיחור הראשון יוחס למחלתו של העד, ואילו השני נבע מכך שהופיע בבית המשפט שיכור. בית המשפט המחוזי קבע כי מעצר המשיבים יהיה בלתי צודק בהתחשב בנסיבות. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי האינטרס הציבורי במעצר נאשמים בעבירות סמים גובר על כל תקלה מצד התביעה. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגיש את החשיבות שלא לשלול מחשודים את חירותם שלא לצורך. בית המשפט העליון ציטט גם פסיקות קודמות שדרשו ראיות תומכות להרשעה והגיע למסקנה כי היעדר ראיות כאלה מרמז על סיכוי גבוה יותר לזיכוי. לפיכך, לא ייעצרו המשיבים מחדש, אלא הוחמרו תנאי הערבות שלהם כך שיכללו הגבלות תנועה, דיווח יומי למשטרה ואיסור יצירת קשר עם עדי התביעה. פסק הדין נועד לאזן בין שלום הציבור לבין זכותם של המשיבים לחירות, ובית המשפט המליץ לנסות ולזרז את הליכי המשפט.