בג"צ 84/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגישו בדואים אזרחי ישראל שהחזיקו באדמות באזור לקיה עד שנת 1952, אז פונו מטעמי ביטחון. העותרים ביקשו לערער על תעודה שהוציא שר האוצר לפי חוק רכישת מקרקעין, שהביאה לכך שאדמותיהם נרשמו על שם רשות הפיתוח. התעודה הונפקה על סמך שלושה תנאים מצטברים: הקרקע לא הייתה בידי בעליה ב-1 באפריל 1952; הוא הוקצה לצורכי התיישבות או פיתוח חיוניים בין מאי 1948 לאפריל 1952; וזה עדיין היה נחוץ למטרות אלה. העותרים טענו כי התעודה פסולה שכן היא אינה עומדת בתנאים אלה, ולכן גם רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח בטל. עם זאת, בג"ץ פסק נגד העותרים מכמה טעמים. ראשית, בית המשפט קבע כי התעודה שהוציא שר האוצר מהווה ראיה חלוטה לעובדות האמורות בה, וניתן לערער עליה רק בבית המשפט העליון ולא בבית המשפט המחוזי. שנית, הקרקע נרשמה לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין, המבטלת כל זכות סותרת שלא נרשמה במרשם המקרקעין החדש. שלישית, העתירה הוגשה לאחר שיהוי ממושך, המקשה על בחינת העובדות והשיקולים מלפני שלושה עשורים. לבסוף, טענת העותרים הייתה מעורפלת וחסרה פירוט מדויק של הקרקע המדוברת, כך שלא ניתן היה לתת פסק דין לשטח בלתי מוגדר. משכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 30,000 ₪.