עת"מ 67855-01-22

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה שהוגשה נגד ניסיונותיה של עירייה לגבות יתרת ארנונה מחברה ומבעל השליטה בה. העותרים טענו כי העירייה לא פעלה ורק שלחה דרישות תשלום, וכי הליכי גבייה לא נפתחו נגדם עד לאחרונה. עם זאת, בית המשפט קבע אחרת, ודחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, בית המשפט הדגיש את השיהוי המשמעותי בהגשת העתירה, שבחלק מהמקרים חרג מהתקופה הסטטוטורית של 45 יום, וקבע כי העותרים אינם יכולים ליהנות משיהוי שהם עצמם בפתיחת הליכים משפטיים. שנית, העירייה לא נשארה פסיבית לאורך השנים; היא נקטה בפעולות גבייה שונות, לרבות רישום עיקולים, תפיסת מטלטלין והגעה להסדרי חוב. בית המשפט הדגיש כי העותרים לא יכלו להתחמק מחובות המס שלהם בכך שלא הודיעו לעירייה על העברת הנכס כנדרש בחוק. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי פעולות העירייה, לרבות דרישות חוזרות ונשנות לתשלום, אינן בלתי סבירות או מופרזות, במיוחד בהתחשב בחזקת התקינות המוקנית לרשויות ציבוריות. באשר לחובות החברה, הסתמך בית המשפט על פסק דין קודם שקבע כי העותר הוא הבעלים האמיתי של החנות ושל מטלטלין, ודחה את הטענות לייחוס מוטעה. בית המשפט התייחס גם לטענת העותר, כי כבעל שליטה לא ניתן להטיל עליו הליכי גבייה לפי פקודת המס (גבייה). בעוד שבית המשפט הביע בעבר ספק בנקודה זו במקרה אחר, הוא קבע כי ספק זה אינו מיטיב עם העותר בשל נסיבותיו הספציפיות של המקרה והיעדר טיעונים בזמן. לבסוף, טענת העותרים כי שילמו את כל חובות הארנונה שלהם לא נתמכה וסתרה את רישומי העירייה, שנהנתה מחזקת דיוק. העתירה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בהתנהלות העירייה שהאריכה את ההליכים.