סע"ש 25028-10-18

תקציר

התובע, סגן ראש המועצה, תבע את המועצה ואת מדינת ישראל בגין אי תשלום מלוא שכרו, ודרש הפרשי שכר בסך 330,000 ₪ לשנים 2017-2018, והטבות נלוות. הנתבעים טענו כי אין כל הצדקה לתביעה בשל השיהוי של התובע בהגשה, וכי שכרו נקבע כראוי. בית המשפט מצא כי תביעת התובעת לא התעכבה באופן משמעותי ויש לדון בה לגופה. באשר להפרשי השכר, התביעה לשנת 2017 התקבלה, שכן נקבע כי הייתה אי הבנה בין המועצה למשרד הפנים לגבי שיעור שכרו של התובע, שגרמה לטעות. בית המשפט הורה למועצה לשלם לתובע את הפרש השכר עבור אותה שנה, שהיה אמור להיקבע על 68.8% משכרו של שר, בצירוף הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע שנת 2017. עם זאת, הסכום הנתבע על ידי התובע לא התקבל מאחר שלא היה מפורט דיו, ובית המשפט הורה למועצה לבצע את החישובים הנדרשים. לשנת 2018 נדחתה התביעה מאחר שהחלטת משרד הפנים שלא לאשר את שכרו של התובע בשל קשייה הכלכליים של המועצה נמצאה סבירה ומקצועית, ולא חייבה שימוע. לפיכך, הסעד העיקרי שביקש התובע לא התקבל. נוכח קבלתה החלקית של התביעה, חויבה המועצה לשלם לתובע 6,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, ומדינת ישראל 2,000 ₪. שני הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום. לתובע ניתנה גם הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי.