ת"א 12492-04-12

תקציר

התובעים, סם וזהבה בן ש, ביקשו להצטרף לאגודה השיתופית נאות הגולן אך נדחו. הם תבעו את הנתבע, יצחק אורן, ששימש כמזכיר הקואופרטיב, בגין לשון הרע. התובעים טענו כי אורן פתח נגדם במסע פרסומים מכפישים וכינה אותם גנבים ואלימים, בין היתר, על מנת למנוע את קבלתה של בקשת החברות שלהם. הפרסומים המדוברים כללו: מכתב שנתלה על לוח מודעות קהילתי; מכתב נוסף שנשלח לחברי הקואופרטיב; הצהרה שנאמרה במהלך ישיבת חברי הקואופרטיב; ומכתב שנשלח לחברים לאחר האסיפה, בו נכתב באופן שגוי כי ההחלטה לדחות את בקשת התובעים התקבלה פה אחד. בית המשפט פסק לטובת התובעים וקבע כי שלושה מתוך ארבעת הפרסומים מהווים לשון הרע. נמצא כי הפרסומים הראשון, השלישי והרביעי עמדו בדרישת הפרסום, וגם השלישי והרביעי הוכחו כשקריים. הפרסום השני, אף שלא היה בו משום לשון הרע, אכן נשלח לחברי הקואופרטיב, אך לא ניתן היה לייחסו לנאשם. בית המשפט בחן האם הפרסומים המכפישים מוגנים בחסינות מוחלטת או בהוראות הגנת האמת שבחוק איסור לשון הרע. נקבע כי אף אחד מהפרסומים לא נהנה מחסינות מוחלטת, ורק הפרסום השני נמצא כמקיים את הגנת האמת. לאחר מכן בחן בית המשפט את סוגיית תום הלב, וקבע כי היא אינה חלה על אף אחד מהפרסומים. לגופו של עניין, הפרסום הראשון נמצא בלתי סביר ובלתי אמת, והרביעי לא נעשה בתום לב משום שהנתבע ידע שאין זה נכון לקבוע שההחלטה התקבלה פה אחד. חזקת חוסר תום הלב לפי חוק איסור לשון הרע הוחלה רק על הפרסום הרביעי, שכן הנתבע לא בירר באופן סביר את אמיתותו לפני פרסומו. לתובעים נפסקו פיצויים בסך 30,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ובקשתם לפיצויים נוספים נדחתה מחוסר ראיות מספיקות. כמו כן הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 12,500 ₪.