ת"פ 64572-12-22

תקציר

גזר הדין הרשיע את אלי ביטון בפריצה לדירה בתל אביב ובגניבת פריטים על סמך שלוש ראיות. ראשית, השופט זיהה את ביטון באופן עצמאי בסרטון אבטחה של הפריצה, שאושש על ידי השוואת נעליים בין נעלי הפורץ לנעליו של ביטון. שנית, במהלך החקירה הנגדית השמיע ביטון אמירה מפלילה, בה התייחס לעדותו של השוכר כאילו הייתה זו המפגש שלו עצמו, ויצר רושם של אשמה. שתי ראיות אלה, אף שהן משמעותיות, לא הסתמכו אך ורק עליהן. שלישית, עדויות השוטרים, אף שהיו מוטות ופסולות, לא היוו בסיס להרשעה. במקום זאת, הדגישה השופטת כי הזיהוי נעשה באופן עצמאי, תוך הקפדה על גישה הוגנת וזהירה. טענות ההגנה לפסילת ראיות מסוימות בשל סוגיות פרוצדורליות נדחו, שכן השופט לא מצא להן עילה משפטית. בסך הכל, השילוב של שלוש הראיות הללו הוביל לקביעת אשמתו של ביטון מעבר לכל ספק סביר, והביא להרשעתו בפריצה לבית מגורים ובגניבה.